אורלי וגיא בחרו לפתוח את העונה החדשה של תכניתם "אורלי וגיא מחפשים תשובה" (ערוץ 10, 8.3.2014) עם תחקיר על אודות חבורת לול. יותר משבוע רעמו הפרומואים על התחקיר שמציף את הנושאים הקשים מהם החברה הישראלית, שהעלתה על נס את החבורה היוצרת, בוחרת להתעלם: הניצול המיני, היחס הפלילי לנשים והתפיסות השוביניסטיות של התקופה שאפשרו לכל זה לקרות.
במהלך התכנית חשפו השניים את הנורמות המיניות המעוותות של עולם הזוהר התל-אביבי של שנות השבעים בכלל ושל אנשי החבורה בפרט; עולם בו קיים ניצול מיני של קטינות ובגירות, יחס משפיל לנשים, הטרדות מיניות ואף אונס – היו כמעט דבר שבשגרה.
אך במקום להתחיל מיד בדוקו-אקטיביזם נוקב, בחרה וילנאי לפתוח בסוג של התנצלות. על רקע תמונות של אריק איינשטיין נשמע קולה: "את צילומי הסרט הזה התחלנו הרבה לפני מותו הטרגי של אריק איינשטיין זכרונו לברכה. כל המרואיינים שאיתם דיברנו סיפרו שאיינשטיין היה אחר, הוא לא לקח חלק במציאות המורעלת שתראו עוד מעט ולכן אין בסרט כדי לפגוע בכבודו". גם במהלך הסרט היא חזרה: "חשוב להבהיר – לא כל מי שהיו בחבורת לול השתתפו. בתחקיר לא עלה שמם של אריק איינשטיין ושלום חנוך".
מציצים זה סרט דוקומנטרי
מדוע וילנאי בחרה להתחיל כך? התמיהה מתגברת בעיקר מכיוון שבמהלך הסרט המרואיינים עצמם מציגים מציאות קצת אחרת; הנשים שהסתובבו עם החבורה כינו את הסרט "מציצים" – המציב במרכזו את אורי זוהר ואריק איינשטיין כציידי ומנצלי נשים – "סרט דוקומנטרי". בנוסף, שמו של איינשטיין עלה פעמים רבות כחלק מתיאור הגרעין הקשה של החבורה, והשילוב "אורי ואריק" עלה גם הוא מספר פעמים.
חשוב לציין כי אין בכך כל חידוש; העובדה שאיינשטיין היה מהיסודות הבולטים והמרכזיים של החבורה איננה סוד, ומראיונות רבים בעבר, כולל ספרו של יהונתן גפן "חומר טוב" החושף את התקופה ומופיע גם בתכנית, איינשטיין מוצג כמי שלא לקח חלק פעיל בהתנהלות זו.
אך מדוע הם מיהרו לקבוע נחרצות עבור הצופים, עוד לפני שהוקרנה סצנה אחת כי "אין בסרט זה כדי לפגוע בכבודו"? מדוע מרוז ווילנאי, שאינם מקבלים בשיוויון נפש את "רוח התקופה", בוחרים לפתוח בחיזוק הפיכתו של איינשטיין לאחר מותו ל"קדוש" חילוני, ואינם בוחרים להסתכל עליו ועל מעשיו בצורה מורכבת יותר?
- אריק ושלום מימי חבורת לול
מדוע מנקים את השותקים בכזו קלות מאותו סיפור, שכהגדרתם "מאוד קשה לעיכול", ו"פגעו בבני אדם"? אני מצטערת על האסוציאציה השואתית, אבל מדוע הם בחרו להתעלם מסוגיית ה"עומדים מהצד"? במחשבה שניה, לא, אני לא מצטערת. כי עבור אותן נשים שנפגעו מהחבורה הזו, זו היתה שואה מינית.
לעמוד מהצד זה לנקוט עמדה
סוגיית "העומדים מהצד", שעד היום ממשיכה להיות אחת הסוגיות הסבוכות במחקר השואה, איננה מתחילה ומסתיימת ברצח יהדות אירופה ובשאלה האם אותם רבים, שלא לקחו חלק ישיר ברצח, אלא בחרו להחריש, תרמו בשתיקתם למעשים אלו. הרחבת זכרון השואה בעשורים האחרונים בשיח הציבורי והמחקרי, הביאה להשלכת הנושא גם אל מחוזות אחרים – פוליטיים וחברתיים בהווה הישראלי.
לפיכך, בהגדרה הרחבה של הנושא היום, עמידה מן הצד (Bystander effect) מוגדרת כ: "מצב שבו אדם נוכח במקום שבו מתרחש מעשה לא חברי, לא מוסרי, פוגעני, והוא איננו נוקט בעמדה או בפעולה כלשהי כדי לעוצרו". ניתן להוסיף ולטעון כי עצם העמידה מהצד איננה עמדה פאסיבית, אלא בחירה אקטיבית לא לפעול ולא לעצור את המתרחש, שכן למעשה לא קיימת עמדה נייטרלית מובהקת.
כל אנשי חבורת לול היו מודעים "ברמה כזו או אחרת" למה שנגרם לנערות ולבחורות, אך לא עשו דבר בעניין. איש מהם לא יצא החוצה עם הסיפורים, ואיש לא פנה למשטרה. המרואיינים מספרים כי כל הזמן ריחף באוויר פחד כי מי שלא ישתף פעולה, ייזרק מהחבורה ולא יקבל תפקידים בסרט הבא. לעומת זאת, מי ששיתף פעולה, נהנה מפירות היצירה. ובעיקר "אדישות" – זה המאפיין לכל מי שלא עשו, אך שתקו וכך השתיקו.
רוח התקופה היא רוח רעה
בסוף הסרט מרוז טען כי החל את המסע במחשבה כי אנשי החבורה עשו דברים "ברוח התקופה", אך בסופו הוא מבין שטעה, נעשו שם דברים שלא קשורים לרוח התקופה, דברים איומים בהרבה. "פה נקבעו היסודות התרבותיים של החברה הישראלית, אנחנו מעריצים תקופה שהיתה איומה ונוראית", אמרה וילנאי והזכירה שעבור אותן נשים שעברו את זה, הזמן לא השכיח את המעשים.
גיבוי מצמרר לכך היא קיבלה, מתוך החלטה עריכתית או צירוף מקרים קשה, דווקא מסוף התכנית הקודמת להם; בשלהי החדשות דווח כי קרבן האונס הקבוצתי בשמרת ניסתה שוב להתאבד. אז אחרי כל זה, למה לטהר אוטומטית את מי שידעו ולא עשו דבר? האם מי שאשם בקביעת אותם יסודות תרבותיים מחרידים ופליליים, הוא לא גם מי שעזר לטאטא את הנושאים מתחת לשטיח בשתיקתו? האם לא כדאי לפחות להעלות את הנושא הסבוך הזה לדיון, ולנסות לקבוע בכבודו של מי באמת פוגעים?
