דפנה למיש כתבה פעם שצפייה בהאבקות בידורית גורמת לילדים להיות אלימים יותר. ביג פאקינג דיל. כיום יותר מתמיד, אפשר לצאת מן ההנחה המטופשת שהאבקות הוא ענף ספורט הפוגע בנפשותיהם הרכות של ילדים, ולהצהיר – זה קוּל ובטוח לצפות בWWE – אופרת סבון אקשן.
נקודת המוצא הרווחת בקרב אנשים שאינם נמנים ב"יוניברס" (קהל המעריצים) היא שהאבקות היא סיפור הבולשיט הגדול ביותר שסופר אי פעם. לטענתם, מישהו שם הצליח לשכנע מיליוני אנשים שיש אדם שחוטף מכות, אבל הוא לא באמת נפגע. יותר מזה, הם מספרים לעצמם שאנשים המוציאים את כספם ומשלמים על מנת לצפות בשקר הזה, הם פראיירים. האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר.
להיות חלק ממשהו גדול מהחיים
האבקות בידורית זה שם מטעה. כשמדברים על WWE, מתכוונים למשהו שקרוב יותר לתכנית בידור, מופע קרקס, הצגה, פרק בטלנובלה; שם הרי אתם לא מצפים שברוק תעיף סטירה איומה לרידג' בכל פעם שהם רבים. במחשבה שניה, אולי העלילה ב"יפים והאמיצים" אלימה יותר.
כאן עולה השאלה: אז מה עושה את הWWE לכל כך מהנה? למה מיליוני צופים מתכנסים באופן שבועי סביב המוצר הזה ונהנים ממנו? התשובה של מדורי התרבות בארץ תהיה בדמותה של קלי קלי, מתאבקת בלונדינית שהתברכה במנתח פלסטי מיומן. אבל התשובה שלי היא שונה במקצת.
זו הידיעה שאתה חלק ממשהו גדול מהחיים. קסם שמלווה את הענף הזה עוד מימי משפחת וואן אריק, דרך הקרבות של ברט "היטמן" הארט ועד לימינו אנו בהם מככבים סופרסטארים כמו CM פאנק, ג'ון סינה ודניאל בריאן. זו אותה תחושה של שייכות לקהילה מדומיינת או אפילו תחושה של התעלות נפש אשר אינה יכולה לפגוע באחרים. כי בשונה מענפי ספורט אחרים, בהאבקות אף אחד לא נפגע באמת.
אל תהיה בריון
אם נקביל את מה שקורה בענף הWWE לבין הכדורגל הישראלי, נגלה שרק בשבועות האחרונים פרצו תגרות אלימות במשחקים בין קבוצת הפועל ר"ג לבני לוד, ובין מכבי פתח תקווה להפועל חיפה בליגת העל. וזאת בעוד שבחוגי ההאבקות מועסקים רק פעלולנים מקצועניים אשר יעשו הכל כדי לשמר את בריאותם, חייהם ושלומם של חבריהם למקצוע.
ההבדל מחריף במיוחד לאור העובדה שווינס מקמהאן, יו"ר WWE, משקיע הון עתק ולא מעט מוניטין בהפקת קמפיינים כמו: "אל תהיה בריון", ו-"אל תנסה את זה בבית", ואילו הניסיון לעצור את האלימות במגרשי הכדורגל משתקף בהתנהגותו הביזיונית של יו"ר ההתאחדות לכדורגל, אבי לוזון. פני היו"ר כפני הענף. אבל כנראה שעל זה דפנה למיש לא נתנה את הדעת.
זהו כנראה האבסורד הגדול ביותר – מידת ההאשמה שאפשר להטיח בWWE. כנגד זה, אפשר לדבר על כל הדברים הטובים שהענף מציע: אין ספור שעות של הנאה, בידור ואסקפיזם; תרומה לקהילה; הבנה שגם אם מי שאתה אוהד, מפסיד – זה לא סוף העולם, מה שמונע התנהגות אלימה; יותר מכך, העולם הזה מציע שפה, מנהגים וחוויות אשר ילוו אותך לכל החיים. כך מהיום אם ישאלו אותך אם אתה אוהד WWE, הרם את ידייך לאוויר עונה להם בקול – Yes Yes Yes!
