בין בלט לרוק, בין עדינות לחדות, בין בגד גוף לשרוול קעקועים. מה קורה כשמחברים שני כוריאוגרפים מהשורה הראשונה בעולם עם אחת מלהקות המחול המובילות בארץ, לבצע יצירות לשתי אגדות רוק? לא מה שציפיתם
אור לבן מעומעם נדלק לתוך במה ערפילית, מעושנת. המוזיקה של פטי סמית' (Patti Smith) מתחילה להתנגן. רקדן נכנס לבמה מצידה השמאלי ותחושת אופל אופפת אותה. האור מלווה את הרקדנים, מעניק להם מראה של סילואט. הם לבושים מכנס שחור, גרביים שחורות ורשת קעקועים לעורם ונכנסים לבצע בתורם סולו או דואט מהפנטים.
"שמואל" אגדת היפ-הופ: ההצגה שבועטת את התקינות מחוץ לדלת
"הארץ המובטחת": החדש של איה זהבי פייגלין הוא סיפור על אבידה ומציאה
המופע "Legends" עלה לראשונה במשכן לאמנויות הבמה בשלישי במרץ בבאר שבע, ומורכב משתי יצירות שנוצרו על ידי שני כוריאוגרפים הטובים בעולם ובוצעו על ידי להקת המחול "קמע" הבאר-שבעית. היצירה הפותחת היא "Thin Skin", מאת הכוריאוגרף הגרמני, מרקו גקה, והשנייה היא "Rain Dogs", יצירתו של יוהאן אינגר השוודי. הן שונות זו מזו בשפה, בקומפוזיציות ואולי כמעט בהכל, אך כמה קווים כלליים מחברים אותן זו לזו: העשן הסמיך שאופף את הבמה, מיקום הרקדנים עליה, מחוות מסוימות של הגופים שנעשות באופן דומה וכמובן תמת המוזיקה.
היצירות הן מחוות לאגדות רוק: הראשונה לאייקון הרוק-פאנק פטי סמית' והשנייה לטום ווייטס (Tom Waits), שאלבומו, "Rain Dogs", נכנס לרשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים במגזין ה"רולינג סטונס". מכאן השם המחבר "Legends". שתי היצירות נעשו במקור ללהקות אחרות: הראשונה לתיאטרון המחול ההולנדי "1"NDT ב-2015 והשנייה לבלט באזל בשוויץ ב-2011. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעם מהיכולות שמפגינים חברי להקת "קמע" ומהבחירה של שניים מהכוריאוגרפים הטובים בעולם לעבוד עם הלהקה הישראלית.
השנה מרקו גקה נבחר כ"כוריאוגרף השנה" על ידי ארגון מבקרי המחול באירופה. מי שידוע גם בתור "נסיך האופל של עולם המחול", מכניס אותנו לתוך המוזיקה של סמית' ולרבדיה הנסתרים, באמצעות הדיוק של הרקדנים המעולים של להקת "קמע". טכניקת בלט מצוינת משולבת עם תנועות ידיים חדות וחציות גדולות של הבמה. בתוך ההקפדה הזו, הקהל עובר עם הרקדנים מסע של שיגעון, חרדה, פחד, מיניות ושליטה.
הפעולה שגקה עושה מזכירה מאוד את סרגיי פולונין, רקדן הבלט המצוין, המקועקע, שפרץ לתודעת ההמונים ב-2017 עם סרט הדוקו שנעשה עליו, "הרקדן", בבימויו של סטיבן קנטור. רקדן הבלט הענק מלכלך את הבלט, שובר ומביא קול אישי חזק. הצורך הבלתי פוסק לרקוד, אותה חדווה מתפרצת, היא הדרך של הרקדנים להביע את כאבם, את המאוויים והשיגעונות שבהם. אפשר לחשוב גם על נטלי פורטמן בסרט "ברבור שחור" (2010) מאת דארן ארונופסקי, בו היא מביאה לידי ביטוי את אותו שילוב קטלני בין נקודות הקצה, בין הרצון לרקוד ולהתבטא לבין דרישותיו הנוקשות של עולם המחול. גם גקה מבליט ביצירתו את אותן דיכוטומיות בין הבלט והשבירות, כשמשלב גם הבעות פנים מוקצנות, קפיצות רבות ואגרופים קפוצים.
מביאים לקצה. טריילר למופע, להקת "קמע" | מתוך YouTube
לאחר הפסקה קצרה, מתחיל המופע השני כשרקדן עומד בקדמת הבמה ומדבר שפה זרה. התאורה מבליטה אותו באור צהוב-כתמתם ומאחוריו בקצה הבמה, מערום טייפים מעוצב כמלבן. שניהם נותנים תחושה של זמן ומקום אחרים. הלהקה כולה נכנסת לתוך טור ומשם מתחילים משחקי ידיים והליכות החוצה. המופע מביא קלילות והפוגה מסוימת לזה הקודם שראינו. ברקע מלווה המוזיקה הביזארית של טום ווייטס, שמורכבת משילוב סגנונות רב כולל קברט וג'אז. עם קולו של ווייטס והעשן הסמיך שמופץ אל הבמה, נוצרת תחושה אפלולית, מלנכולית אפילו, והשימוש בבמה זורק אותנו מחשבתית אל הרחוב. הקהל כמו נכנס לתקופת האלבום של ווייטס, שיצא ב-1985, ומתאר את העיר ניו-יורק כשהמוזיקה שלו מופעלת לאורך המופע.
"2019": מראה חברתית נוקבת מאת אוהד נהרין
"Raining Men": לא תוכלו להישאר אדישים לגשם הזה
לעומת היצירה הראשונה שבלטה בביצועי הסולו הגבריים בעיקרם, היצירה השנייה מביאה מתודיקה מגוונת הרבה יותר ומתקיימים בה סולו, דואט, טריו וקטעים ארוכים של הלהקה כולה. לעתים הביצוע נותן תחושה גימיקית בעיסוק במגדר ובמערכות יחסים, כשהוא בין משחקי לרציני. עם זאת, האופן הכללי של המופע מפיל לסתות. גם ניכרת העמדתו של דויד ואן דר וין במרכז המופע בכלל. הוא שפותח את היצירה השנייה, מבצע טריו עם שתי נשים לאחר מכן ומוביל את המופע ברובו.
באופן דומה לכתביו של החוקר מישל דה סרטו על ניו-יורק, היצירה שולחת אל החיות העירונית ואל השינויים שמתרחשים בה תדיר. ההליכות ברחוב והמפגשים האקראיים, סיפור על משולש אהבה, כיפוף חוקי המגדר והחלפות בגדים בין הגברים והנשים. דה סרטו מתאר את העיר כמתהווה תדיר על ידי האנשים המחיים אותה באמצעות שלל המחוות. כך היצירה "Rain Dogs" היא כמו מחזמר טוב שמביא את העיר הגדולה אל הבמה. על רקע הבמה מוקרן וידאו של עננים, התאורה חזקה ומשתנה בצבעיה. אלו נותנים לה נופך אחר, לעומת היצירה הראשונה. הם מאפשרים לה לסיים את המופע בקלילות ולשוב אל היומיום, כשהלב עדיין מלא מהתרגשות מהריקוד שראו העיניים ומהמוזיקה ששמעו האוזניים.
המופע מביא שבירות של מוסכמות, שבירות של הגוף ושבירות של הבלט הקלאסי. הוא עושה חיבור בין העולם החיצון לאולם ולבמה. הכוריאוגרפים בוחרים בשבירות האלה במודע, כשם שאגדות הרוק ששברו והוסיפו לו מיני ז'אנרים ואינטרפרטציות אישיות. הם מביאים את רגעי הקצה אל הבמה ומשלבים בין הנעים והקליל, הקלאסי והחזק, לגרוטסקי, המקועקע והאפל.
המדור "חופש תנועה" עוסק במשמעויות של תנועה ומחול ובחקירה שלהן את הפוליטיקה, התרבות והיומיום שלנו, דרך כתבות תופעה, ראיונות וביקורות על מופעי מחול.
סוזן דלל, 1-2.4, 75 ד'.
לאתר: סוזן דלל
לאתר הלהקה: "קמע"
