התיישבתי לשיחה קצרה עם ניצן פינקו בדירתה ביפו. אם אתם לא מכירים אותה, זה בדיוק הזמן. פינקו משדרת מידי שבוע את תכנית “Riot!” ברדיו ״הקצה״, ובנוסף היא כתבת מוזיקה וטלוויזיה ב״טיימאאוט״, ״המקום הכי חם בגיהנום״ ו״כלכליסט״. כל זה כשהיא רק בת 32.
את שדרנית ברדיו ״הקצה״. ספרי לי על התוכנית שאת מגישה שם.
״׳Riot!׳ התחילה לפני 5 שנים. הקונספט שלה היא מוזיקה מהפכנית, להט״ביתֿ, פמיניסטית, קווירית, אנטי-גזענית. מוזיקה של אנשים שהם אחרים בחברה. לפני ה-׳Me Too׳ ולפני שביונסה באה עם הפמיניזם מאחוריה ושינתה המון דברים בתרבות הפופ לא הייתה הרבה מוזיקה כזאת. פעם בחודש הייתי עושה תכנית של מוזיקה חדשה שממש ליקטתי מכל קצה של גלקסיה שאתה יכול לחשוב עליו. למשל, פרקים על כל מיני מוזיקאיות שהן אימהות הז׳אנר."
אימהות הז'אנר, מעניין… מאיפה הרעיון הזה הגיע?
"הרגשתי שמה שחסר באמת בהבנה של אנשים את המוזיקה הפופולרית זה איזשהו אילן יוחסין של נשים מוזיקאיות. כשמדברים על המוזיקאים הכי גדולים בעולם יודעים לדבר על בוב דילן, הרולינג סטונס, הביטלס ועל בנים, בנים, בנים אבל לא יודעים לדבר על ג׳וני מיטשל, על ג׳ואן ג׳ט, על נינה סימון או על אריתה פרנקלין. הרעיון הוא להנגיש את כל העולם הזה של המוזיקאיות שבלעדיהן לא היו היום מוזיקאיות נשים ולהבין מה האתגרים שהן היו צריכות להתמודד איתן."
מאיפה התשוקה הזאת שלך למוזיקה?
״כשהייתי בתיכון למדתי 5 יחידות ספרות והמורה שלנו החליטה שהיא רוצה ללמד מגדר. משם הבנתי שאני רוצה ללמוד מגדר ולעסוק בזה. ביום שהשתחררתי מהצבא נרשמתי לתואר באוניברסיטת תל אביב. בזמן התואר ראיתי איזה מאמר על ׳Riot Grrrl׳ (תנועת פאנק פמיניסטית מחתרתית שפעלה בתחילת שנות ה-90 בארצות הברית. ש.א) ואז פשוט נדפק לי המוח כי זה פמיניזם ורוקנרול ופאנק ביחד. מדהים. מהמאמר הזה הכרתי את המוזיקה שאני משדרת כיום בתכנית.״
מה שאת עושה בתוכנית זה בעצם שילוב בין מגדר למוזיקה.
״כן. אבל הקטע הוא גם האקטיביזם. לתכנית רדיו יוצא גם פנזין שהוא בעצם המשך של התכנית. אותם תכנים של התכנית פשוט כתובים ומונגשים בצורה קצת אחרת. עם תכנית רדיו ועם פנזינים אתה יכול לעשות יותר. פנזינים למשל מגיעים לקהל של פאנק שהוא לא בהכרח פמיניסט. זה שמישהו פאנקיסט ושמאלני לא אומר שהוא מכבד נשים או שאכפת לו מזכויות הומואים, או שבכלל הוא לא הומופוב בעצמו כי יש מלא הומופוביה בסצנה של הפאנק.״
את מוזיקאית בעצמך?
״כאילו כן. יש לי להקה אבל אני לא ממש מגדירה את עצמי כמוזיקאית. הייתי מתופפת כשהייתי בתיכון. בלהקה אני הסולנית ואני כותבת את השירים אבל אני לא מוזיקאית פעילה. כרגע אני לא מתעסקת בזה.״
מעניין אותך ליצור מוזיקה או שאת מעדיפה לשדר?
״אני מאוד נהנית מלעשות מוזיקה אבל יש גבול לכמה דברים אפשר לעשות במקביל.״
את זוכרת מה היה האלבום הראשון שקנית?
״בהחלט. ׳Best of 98׳. היה לי פעם ראשונה כסף לקנות אלבום. הייתי בת 10. זו הייתה תקופה כזאת שהיית נורא אוהב סינגלים אבל לא היו מוכרים אותם בארץ בנפרד ולא היה לך כסף לקנות את האלבום של כל הלהקה אז היו מוציאים אוספים ואז היה לך את זה יותר נגיש.״
ואת זוכרת מה ההופעה הראשונה שהלכת אליה?
״ברור. 17.7.2001. U2 במרסי, צרפת. הם היו האהבה הראשונה שלי בחיים.״
אם היית יכולה לשבת לארוחת ערב עם אמן -חי או מת – מי זה היה?
״אני מניחה שעם פטי סמית׳. היא ההשראה הכי גדולה שלי. היא עושה את כל מה שאני אוהבת לעשות, היא גם עושה מוזיקה אבל היא גם משוררת והיא גם כותבת ספרים. היא אישה שיש לה המון חוכמת חיים, פשוט אדם מרתק. בא לי לשבת איתה ושתדבר על מה שהיא רוצה. עם דויד בואי הייתי רוצה לדבר על איך הוא הנדס את המוות שלו. הוא ממש ידע שהוא הולך למות אז הוא יצר לעצמו איזה מאסטרפיס אחרון, ׳Black Star׳. זה מרתק בעיניי.״
נלחמים בגבריות רעילה. מתוך ערוץ היוטיוב של Idles
ולסיום, איזה שיר היית רוצה שכל העולם יכיר וידקלם?
״קל. ׳Samaritans׳ של ׳Idles׳. זו להקה שנלחמת בהומופוביה ובגבריות רעילה, כפי שהם תופסים אותה. הייתי רוצה שכולם יכירו אותו כי אני חושבת שצריך לשאוף לחיסול הדבר שנקרא גבריות רעילה או גבריות בכלל בימי חיינו. אני לא בטוחה שזה יקרה בימי חיינו אבל מוכנה לנסות.״
