שואה

קראתי בצער כפול את הראיון שערכה איילת שני עם הסופרת לאה איני: פעם אחת, בשל כאבה של איני שאביה, ניצול השואה, התעלל בה מינית, ופעם שניה בשל ההכללות הקשות והאיומות שיצרו איני ושני על ציבור ניצולי השואה.

ליבי על איני ועל הטראומה שעברה. הבעיה היא שהכתבה עברה עד מהרה מדיון בכאב האישי, להטלת דופי בניצולי השואה כקבוצה. “הניצולים” (בהא הידיעה הקולקטיבית), הוגדרו שוב ושוב בכתבה כהורים מתעללים, סדיסטיים, אלימים. דעותיה של איני, לפיה מי שעברו דה-הומניזציה, יצרו את אותה חוויה עבור ילדיהם, קיבלו גיבוי טוטלי משני. במקום לנסות לסתור, להתווכח או להקשות, הודיעה שני לאיני כי “זה בטח לא משהו שקרה רק בבית שלך”. הדיאלוג הפורה הזה בין השתיים הוביל אותן למסקנה חד-משמעית – הניצולים ששרדו סדיזם ואלימות, ניקזו את האלימות הזו אל תוך הבית “והאלימות הזו התפוצצה על הילדים שספגו את הכל”. והעורך חיזק אותן בכותרת הפרובוקטיבית “תאבי חיים ונקם הם הרסו את ילדותנו”.

ואולי כולם צדיקים?

סבי ז”ל היה ניצול גטו לודז’. אדם עדין, וצדיק שהקדיש חלקים גדולים מחייו לעזרה לזולת. חבריו אותם הכרתי לאורך השנים היו דומים לו בתכונותיהם. האם מכאן אני יכולה להסיק שכל ניצולי השואה הם צדיקים? האם הזכרון הפרטי שלי, שמגובה בהיכרות אישית עם ניצולי שואה כאלה ואחרים מצדיק הכללה של קבוצה שלמה תחת אותן קטגוריות חיוביות? ודאי שלא. כך גם במקרה ההפוך, אך איני ושני החליטו כי זכרון אישי בתוספת שיחות עם כמה משפחות אחרות, מאפשר להן להגיע לתובנה נחרצת וכל-כך קשה, בנוגע לכישורי ההורות של כחצי מליון ניצולי שואה בישראל.

כחוקרת ייצוגי שואה, אני… המשך