יום הזיכרון

בתרבות היהודית נחשב חודש ניסן לחודש הגאולה, החודש בו יצאו בני ישראל ממצרים ובו עתידים בני ישראל להיגאל לעתיד לבוא. רצתה ההיסטוריה, ההשגחה ואולי המקרה, ויום העצמאות של המדינה היהודית החדשה חל במוצאי חודש זה. לכבוד סיומו של חודש האביב ולכבוד יום הקמת המדינה, הגיע הזמן לאתוס חדש – שלושה הרהורים על עצמאות וגאולה.

הרהור ראשון | נאום אובמה
“אני לא מצפה ליותר מדי”, הסברתי לכתבת הקנדית שביקשה לשמוע את קולות הרחוב הישראלי לקראת נאומו של ברק אובמה, “זו רק חוויה, לראות את נשיא ארצות הברית”. “התהליך המדיני לא יושפע מהנאום לדעתך?” הקשתה. “אני לא חושב, זה תלוי בדברים יותר עמוקים מאשר כמה דברים שיאמר אדם על במה, גם אם הוא נשיא ארצות הברית”. זה היה יום רביעי באותו השבוע בו מצאתי את עצמי, כמו ירושלמים רבים, הולך ברגל ברחובות חסומים ומתראיין לעיתון בינלאומי בדרך מהמכולת למכבסה.

למחרת, כמו ירושלמים מעטים, זכיתי להיות נוכח בסיבה שלשמה התכנסנו. אודיטוריום “אוסישקין” בבניני האומה בירושלים. התפאורה עמדה בשלמותה: ארבעה דגלי ישראל וארה”ב גדולים, דוכן מוקף פרחים, סביב הבמה עשרות דגלים בוהקים נוספים ובאולם מאות אנשים נרגשים לבושים במיטב מחלצותיהם. “הקיטש האמריקאי במיטבו” אמרה רותם, שותפתי לחוויה, ממשיכה את הלך הרוח חסר הציפיות.

אחרי הנאום השתדלתי לא לשמוע חדשות ולקרוא פרשנויות, לא לתת למתווכים לעצב בראשי את החוויה שחוויתי. רציתי לשמור על הדבר החמקמק שהיה בנאום הזה, דבר שנדמה שהפך למילה זרה בישראל – תקווה. בנאום, השתמש נשיא ארצות הברית, במושגים שאף פוליטיקאי ישראלי לא חושב לומר בנאום כלשהו. מושגים כמו חירות, שחרור עבדים, שלום ועוד מושג קטן אחד – תיקון עולם. בערב חג הפסח נשיא אמריקאי הזכיר… המשך

ביום הזיכרון הקרוב אני רוצה לשכוח. את זה שאבא שלי עלה לארץ כדי להצטרף למלחמת ששת הימים. אני רוצה לשכוח את תוכניות הטלוויזיה שמדברות על אנשים מתים, ואת המשפטים מלאי הפאתוס שעוטפים אותי בלי שאוכל להיחלץ, שאני כאן, כי אחרים מתו.

זה כבר לא סוד של חסמב”ה שיום הזיכרון הוא עוד מניפולציה מדינית, ממש כמו מחירי הדלק שיורדים, ומספר ימים אחר כך מחירי מוצרי החלב עולים. או כמו שמצד אחד מנסים להגיע למו”מ עם הפלסטינאים, ומצד שני מנחיתים עליהם רקטות.

באמת אי אפשר אחרת

בכל יום זיכרון אנחנו נכנעים מחדש לקוד הגדול של המלחמה, מבכים עליה, מתאבלים על הבנים, מתכנסים בעצב כמו מתחת לשמיכה מחממת, וחשים את מה שכבר מזמן אין כאן – קולקטיב. יום הזיכרון פועל בשירות המנהיגים, גם כשהם מתחלפים, ולרעת הציבור. הוא נוטע את האמונה שאי אפשר אחרת.

הטלוויזיה משדרת סרטים על פצועי מלחמה, סרטים קצרים שצילמו חיילים שעכשיו כבר מתים, ראיונות עם הורים שכולים, ובין לבין – צילום סטטי של נר זיכרון בוער… המשך