איפה המדינה ואיפה החזון

מאת:שמוליק כהן
שתפו

בתרבות היהודית נחשב חודש ניסן לחודש הגאולה, החודש בו יצאו בני ישראל ממצרים ובו עתידים בני ישראל להיגאל לעתיד לבוא. רצתה ההיסטוריה, ההשגחה ואולי המקרה, ויום העצמאות של המדינה היהודית החדשה חל במוצאי חודש זה. לכבוד סיומו של חודש האביב ולכבוד יום הקמת המדינה, הגיע הזמן לאתוס חדש – שלושה הרהורים על עצמאות וגאולה.

הרהור ראשון | נאום אובמה
"אני לא מצפה ליותר מדי", הסברתי לכתבת הקנדית שביקשה לשמוע את קולות הרחוב הישראלי לקראת נאומו של ברק אובמה, "זו רק חוויה, לראות את נשיא ארצות הברית". "התהליך המדיני לא יושפע מהנאום לדעתך?" הקשתה. "אני לא חושב, זה תלוי בדברים יותר עמוקים מאשר כמה דברים שיאמר אדם על במה, גם אם הוא נשיא ארצות הברית". זה היה יום רביעי באותו השבוע בו מצאתי את עצמי, כמו ירושלמים רבים, הולך ברגל ברחובות חסומים ומתראיין לעיתון בינלאומי בדרך מהמכולת למכבסה.

למחרת, כמו ירושלמים מעטים, זכיתי להיות נוכח בסיבה שלשמה התכנסנו. אודיטוריום "אוסישקין" בבניני האומה בירושלים. התפאורה עמדה בשלמותה: ארבעה דגלי ישראל וארה"ב גדולים, דוכן מוקף פרחים, סביב הבמה עשרות דגלים בוהקים נוספים ובאולם מאות אנשים נרגשים לבושים במיטב מחלצותיהם. "הקיטש האמריקאי במיטבו" אמרה רותם, שותפתי לחוויה, ממשיכה את הלך הרוח חסר הציפיות.

אחרי הנאום השתדלתי לא לשמוע חדשות ולקרוא פרשנויות, לא לתת למתווכים לעצב בראשי את החוויה שחוויתי. רציתי לשמור על הדבר החמקמק שהיה בנאום הזה, דבר שנדמה שהפך למילה זרה בישראל – תקווה. בנאום, השתמש נשיא ארצות הברית, במושגים שאף פוליטיקאי ישראלי לא חושב לומר בנאום כלשהו. מושגים כמו חירות, שחרור עבדים, שלום ועוד מושג קטן אחד – תיקון עולם. בערב חג הפסח נשיא אמריקאי הזכיר לעם היושב בציון כמה מושגי יסוד בתרבותו.

הרהור שני | יוסף דוב סלובייצ'יק
שלושה ימים לאחר ליל הסדר, אמצע חול המועד פסח, יום פטירתו של הרב יוסף דוב סלובייצ'יק. סלובייצ'יק היה ראש ישיבה, פילוסוף ואחד ממנהיגי היהדות האורתודכסית בארה"ב. אחד ממאמריו המפורסמים "קול דודי דופק", מבוסס על נאום שנשא ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל. במאמר, טובע סלובייצ'יק שני מושגים לשני סוגי אתוסים אפשריים להיווצרותו ושימורו של עם.

המושג הראשון הוא "ברית גורל", אתוס המבוסס על כורח המציאות. מושג זה מתאר קבוצת אנשים שהופכת לעם מכורח הנסיבות הסובבות אותם, נסיבות דוגמת הצורך לצאת ממצרים, רדיפה על ידי אחרים, צורך להתגונן וכדו'. האתוס של "ברית הגורל" נשען על האיום החיצוני ומלכד סביבו אנשים מאויימים.

המושג השני עליו מדבר סלובייצ'יק הוא "ברית הייעוד", אתוס המבוסס על מטרה משותפת. המושג מתאר התקבצות של אנשים שהופכת לעם מתוך מטרה פרקטית, אידיאלית, רוחנית וכו' שאותה הם רוצים להשיג, לדוגמא שמירת הסביבה, איכות חיים ושוויון מגדרי. הרב שנפטר בחג התקומה של העם היהודי, הציע לו שתי דרכים לכונן אתוס, את הבחירה השאיר בידיו.

הרהור שלישי | שבוע של טקסים
תחילתו של השבוע שמציין את הזהות הישראלית וכולם עוסקים בחורבנה. כותרות אתרי האינטרנט ועיתוני המחר מבשרות את חדשות האתמול, זועקות "לעולם לא עוד" ו"לא תהיה שואה שנייה". כולם מדברים על מצב היהודים בעולם ועל הצורך של מדינת ישראל, על כל כוחות הביטחון שלה, להישמר מהשמדה. לקחי השואה והזעקה המוסרית אינם נשמעים. ביום השואה אנו עוסקים באנטישמיות, לא בגזענות. זהו לקחו של העם מהיום הנורא – נשמור על עצמנו מכל משמר פיזי, את הלקחים המוסריים נשאיר ליום או עם אחר.

הימים והטקסים הלאומיים בישראל נוצרו מתוך אתוס של חורבן והישרדות, מתוך שואה ומלחמה. זהו אתוס של עם, שכל מטרת התלכדותו היא הרצון של אחרים להשמיד אותו. עם שמבקש להיות חזק ומסוגר בלי לתת לאיש יכולת לערער עליו, מחשש שיתפרק. עם שבחר באתוס של "ברית הגורל".

בנאומו התייחס ברק אובמה לאתוס הזה ואף הצליח לנתח אותו בצורה מרשימה. הוא תיאר כיצד כל ילד בישראל נולד לתוך ידיעה, שיש אנשים בעולם ששונאים אותו רק בגלל מי שהוא. כיצד כל צעיר ישראלי יודע שהנושא הבטחוני הוא החשוב ביותר. אך גם הזכיר שמעבר לכך יש אפשרות אחרת, אפשרות עליה דיבר סלובייצ'יק לפני 57 שנה, האפשרות שלמרות האיומים, ובזכות כוחות ביטחון חזקים, ניתן לבחור באתוס אחר. אתוס של "ברית יעוד".

"התקווה והרצון לשינוי הפכו למוקצה, לנושא שאסור לדבר עליו" (צילום: עדי הרוש)

כיום בישראל לא קיימת תנועה או איש פוליטי שעוסקים או מציעים נושאים מעין אלו. הימין זועק "איראן" ודבק באתוס ההישרדות היהודית, חושש לפרק אותו מחשש לפירוקו שלו. השמאל צועק "כיבוש" ודבק במושגים מרקסיסטים-קולוניאליסטים ישנים שמציעים יאוש ואינם תואמים את האתוס היהודי עליו קמה מדינת ישראל. אין מנהיג בישראל שמעז לדבר על חירות ולהציע שיח של תיקון עולם בנאום בכנסת, אבל זו לא רק אשמתם.

אחרי עשור עם אינתיפאדה, התנתקות, מלחמה אחת בלבנון, שתיים בעזה וקצת פוסטמודרניזם, הציניות והייאוש שולטים בשיח הישראלי. התקווה והרצון לשינוי הפכו למוקצה, לנושא שאסור לדבר עליו. המעבר משיח של "ברית גורל", שמבוסס על יאוש והישרדות, לשיח של "ברית יעוד" שמבוסס על תקווה ופתיחות, יכול לקרות רק מבחירה שלנו.

אז יכול להיות שאין פרטנר, וכנראה שמיליוני אנשים ימשיכו לשנוא אותנו למרות שמעולם לא פגשו בנו. אבל שינוי השיח, הוא צורך ובחירה של התרבות הישראלית לכל גווניה וזהויותיה, בלי קשר לגורמים חיצוניים. ביום העצמאות ה-65, מדינת ישראל צריכה רק מתנה אחת קטנה – אתוס חדש.

 

*תמונה ראשית באדיבות האתר: stand for israel

שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות