קראת לי אסתר

מאת:רותם אלבז
שתפו

אסתר רדא עלתה לבמה בלי הכנות מוקדמות, ועוד לפני שהיא פתחה את הפה, היה ברור שמדובר במשהו אחר. לבושה במכנסיים כתומים וחולצה צהובה, שיער חצי מגולח בתסרוקת פאנק רוק, ובעיקר הרבה אנרגיות. יחד איתה, התייצבו על הבמה שבעה נגנים, שלושה מהם היו נגני כלי נשיפה שהבטיחו הופעה שלא נתנה לרגליים לנוח. ואז המוסיקה התחילה, שילובים של מוזיקת סול, ג'אז, פאנק, R&B , ואתיו ג'אז. התהפנטתי.

נתקלתי ברדא לראשונה בשדרות בפסטיבל קולנוע דרום 2012, בו הופיעה כחלק מהרכב Luccile. רדא הדהימה אותי בקולה העמוק ובהופעה גרובית מגניבה. מיד ניסיתי להבין מיהי. ישראלית? תוצרת חוץ? אתיופית? אפרו אמריקאית? הרגשתי צורך לקטלג אותה לאנשהו.

אבל זו משימה בלתי אפשרית כמעט. רדא מסתבר, עושה כמעט את כל מה שאפשר לעשות על במה; היא שחקנית, היא זמרת, היא כותבת, ומלחינה. היא מופיעה בסדרות טלויזיה כמו "המיוחדת" ו"ניו יורק", שרה בהרכבים שונים כמו "פיירסטון", "זבולון דאב סיסטם" ולפני כחודשיים גם הוציאה את האי.פי לאלבום הסולו הראשון שלה "Life Happens".

רדא נולדה בקרית ארבע, למשפחה ממוצא אתיופי. עוד כשהייתה ילדה השתתפה במקהלת "שבא" של שלמה גרוניך, ובשירותה הצבאי הייתה חלק מלהקת מז"י. כשהשתחררה, היא החלה להשתתף במחזמר "הלהקה" והייתה זמרת הבית בשעשועון הנשכח "תשיר את זה". כיום היא משתתפת בהצגה "גזע" שבתאטרון חיפה, מופיעה עם שיריה ברחבי הארץ ובעולם (בדיוק חזרה מסיבוב הופעות בארה"ב ובקנדה), ובין לבין גם נשואה לגילי יאלו, סולן להקת "זבולון דאב סיסטם".

הוסטל אברהם, היר שי קאם

ב-28.3.13, היא הופיעה בירושלים ב"הוסטל אברהם". מקום לינה מוכר של תיירים שמגיעים לטייל בעיר הקודש. בקומה העליונה של ההוסטל, יש אולם גדול, שבו אולתרה במה לא גדולה במיוחד. כמה דקות לפני תחילת ההופעה, התמלא האולם באנשים מכל הסוגים; צעירים, מבוגרים, ישראלים, תיירים, נלהבים ונלהבים פחות.

כל השירים ששרה בהופעה היו באנגלית. חוץ מהשיר האחרון שהיה באמהרית. את ארבעת השירים מהאי.פי שלה היא בעצמה כתבה והלחינה, ויחד עם הפקתם ועיבודם של הצמד סאבו וקותימן, נוצר דיסק מעניין ומגוון (עד כמה שאפשר בארבעה שירים).

"שובה את הלב עם קול עוצמתי, אבל כזה שנשבר כשצריך ומפרק את הלב" (צילום: רותם אלבז)

שני דברים הציקו לי במהלך ההופעה; האחד, הטיקט של המכנס שביצבץ בכל סיבוב של רדא (והיו לא מעט כאלה). אבל היא לא אשמה, הרי היא שרה בלהקה שכל נגניה גברים. ברור שאף אחד לא ישים לב ויעיר את תשומת ליבה לטיקט המבצבץ. כן, גם לא המתופף שנמצא מאחוריה. הדבר המעצבן השני, הייתה צלמת חסרת מנוחה שהחליטה לצלם את רדא מכל זווית, תנוחה, פרצוף ותנועה אפשרית. התוצאה: התמונות שלה בטח יצאו יפות, בעוד ברוב התמונות שלי רואים את רדא שרה ויד שאוחזת מצלמה חוצה את כל הפריים.

זזים בהנאה

אבל חוץ משתי ההפרעות האלו, שבכלל לא קשורות למוזיקה, רדא הצליחה בגרוביות המהפנטת שלה לסחוף את כל הקהל יחד איתה. לא היה שם אדם אחד שנשאר אדיש, כולם, זזו בהנאה.

השיר היחיד שבו הקהל כולו נעצר, היה "Could It Be", שאותו רדא שרה לבדה. היא בחרה לשיר אותו בגרסה אקוסטית, שקטה, יושבת עם הגיטרה, בלי הנגנים שיחפו עליה. זאת לא הייתה נגינה מדויקת ונקייה, אבל זה מה שהיה יפה. יש בה חספוס שסולחים עליו. וחוץ מזה יש לה כלי נגינה עוצמתי, הקול שלה, שנשבר כשצריך ומפרק את הלב שלך איתו.

רדא נשמעת כמו הזמרות השחורות הגדולות, אבל יש בה שבריריות. היא נעה על הבמה בעדינות אנרגטית, רואים שהיא נהנית. איכשהו היא מצליחה לתת תשומת לב לכל הקהל ומקפידה בכל פעם לשיר כשמבטה פונה לאזור אחר. היא יוצרת איזו אינטימיות בלתי מוסברת, ונדמה שהיא שרה לכל אחד ואחת מהקהל בנפרד.

כל שנשאר עכשיו, זה לחכות שתוציא כבר את האלבום המלא. בינתיים, יש לה חמש הופעות מתוכננות במהלך חודש אפריל. אז לפני שתברח שוב למסע הופעות בחו"ל, ותשתתף בפסטיבל "גלסטונברי" הבריטי שמחכה לה, מומלץ לתפוס איתה איזה רגע של אינטימיות.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות