האביב באופק, וגם בירוחם

מאת:עמית מוצפי
שתפו

                  האביר על הסוס הלבן גוזר קופון | עמית מוצפי

הרשו לי לציין בפניכם דבר מאוד מטריד שקרה בחודש מרץ. אביב גפן, אמן מצליח ומשגשג החליט שהוא תורם מעצמו לשלוש ערים פריפריאליות: אופקים, ירוחם ובית שאן. מעט מוזיקה בכדי לעודד את תושבי הפריפרייה לצרוך תרבות. מחיר הכרטיס היה חמישה-עשר שקלים.

חמישה-עשר שקלים לכרטיס זה מחיר זול ולא שגרתי. גפן, אמן משכמו ומעלה שר על צדק חברתי והגינות מרשה לעצמו לעשות מהלך שכזה? הרי בעצם עשיית הדבר הוא מקבע ומחזק את הדימוי הנחשל של תושבי הפריפריה. למה לעשות דבר כזה, כדי להגיד שוואלה, אתם, תושבי הפריפרייה לא מסוגלים לשלם 300 שקל להופעה בהאנגר תל אביב, ואתה, בשביל אותם תושבים מוריד מכבודך ו"זורק עצם" בחמישה-עשר שקלים?

אביב היקר, מהלך כזה לא בא בחשבון. ההוזלה הזאת לא באמת תשפר את מצבם של התושבים, מהלך כזה לא באמת עוזר, זה מהלך מאוד מתנשא וחסר התחשבות שרק פוגע ומוריד מכבודם של תושבי הפריפריה.

צדק ושיוויון שיווקי

מה שיותר מרגיז ומבזה הוא שמדובר בהופעה חד פעמית. הפריפריה לא זקוקה לאביר על הסוס הלבן שיבוא להופיע ולהעלות את המורל שלה. היא צריכה משאבים, תקציבים והכרה. גפן משחק את האלטרואיסט שתורם מעצמו לחברה, אבל תכלס הוא אגואיסט, הוא משווק את עצמו לשכבות החלשות שיגידו שהוא שעושה צדק חברתי.

"מהלך מאוד מתנשא וחסר התחשבות שרק פוגע ומוריד מכבודם של תושבי הפריפריה" (צילום: ויקיפדיה)

זה מהלך שכביכול פועל למען המוזיקה והתרבות הישראלית, אבל לצערי גפן, אתה הוזה, אף אחד לא היה רוצה לבוא להופעה חד פעמית של חמישה עשר שקלים, זה נראה לא טוב, לא ראוי לעשייה ומזלזל, אם אתה רוצה לשווק את עצמך, תעשה את זה בדרך אחרת ולא דרך פגיעה באחר, החלש, שעל חשבונו אתה גוזר קופון

יתרה מכך, באחת מערים שציינתי, אביב גפן לא הופיע כמו שצריך. ההופעה ארכה שעה וחצי. ידוע שאין חוקים כמה זמן הופעה צריכה להיות, אבל לעשות הופעה של שעה וחצי, זה נשמע מעט ופשוט מדי. זה נותן הרגשה שהוא כביכול מרעיב את האנשים בלהט ובהתרגשות, נותן טעם של עוד ועושה טובה שהוא מופיע.

אביב גפן היקר, עם כל הכבוד ליוזמה שהפגנת כלפי יישובי הפריפריה, לעשות הופעה חד פעמית של חמישה-עשר שקלים בשעה וחצי לא תשפר את המצב של הפריפריה. נהפוך הוא, זה רק מבטא יותר את המסכנות שלהם ומנציח את התודעה שהם נחשלים. המעט שיכולת לעשות הוא להתייחס לתושבי הפריפריה בכבוד כיישובים מהמניין.

 

 

                                אהבת נעוריי | רותם אלון

בשבועות האחרונים יצא אביב גפן הרחק מהביצה התל אביבית, מלווה בערן מיטלמן, פסנתר וגיטרה. גפן, הרחיק לירוחם, אופקים ובית שאן שם הופיע בהתנדבות בפני תושבי העיר, מסע ההופעות הפריפריאלי התהדר בכינוי "TOUR DE FREE" .
מה שבקלות עלול היה להיתפס כגימיק שיווקי התגלה כמחווה צנועה, נטולת באז תקשורתי שאפילו את טיפת המידע אודותיה ניתן היה לדלות רק בחיפוש מעמיק בדף הפייסבוק של גפן, שם ציין את המניע ליוזמה: "אני מאמין שמוזיקה זה לכולם".

סיפור האהבה האישי שלי עם גפן החל לפני עשר שנים והוא מכיל פרטים שלא ראויים לפורמט הנוכחי. אספר בקצרה שגפן היה אהבתי הראשונה והפך לריבאונד האולטימטיבי אחרי כל אהבת נעורים נכזבת, בתור ילדה שגדלה בצפון (ולא של תל-אביב) עברו עליי שנים שכללו הערצה עיוורת עד הפעם הראשונה בה זכיתי לראות את גפן במציאות.

עם איפור שחור ותעודה מזוייפת בקדמה הבמה

במשך שנים האזנתי למוזיקה שלו בתוך חדר שקירותיו עוטרו במילות שיריו, קניתי כל דיסק ופוסטר אפשרי, צבעתי את העיניים בשחור, ענדתי את סמל השלום אך בעיקר חלמתי על היום בו אזכה להביט לו בעיניים כשהוא שר, לשמוע את זיוף קולו האמיתי ולספוג מהשורה הראשונה את רסיסי הזיעה שלו כשהוא יעיף את החולצה על הבמה, או במילים אחרות חלמתי על היום בו אהיה מספיק גדולה כדי שאוכל לנסוע להופעה בתל אביב.

יום אחד אחותי שמעה שאביב גפן מגיע להופעה בקיבוץ יגור ומיד קנתה זוג כרטיסים,אחרי ששיננתי במשך יומיים את מספר תעודת הזהות שלה מצאתי את עצמי בקדמת הבמה הריקה מחכה לרגע בו יתאסף הקהל ואביב גפן יעלה לשיר לנגד עיניי את פס קול נעוריי. לשמוע אותו במציאות היה הדבר הכי מרגש, חווייתי וסוחף שקרה לי. אחרי אותה הופעה יצאתי למסע בעקבות רסיסי הזיעה שלו שנמשך (בדרך כזאת או אחרת) עד עצם היום.

"סיפור האהבה האישי שלי עם גפן החל לפני עשר שנים" (עריכה: רותם אלון)

את דרכי אל ה-"TOUR DE FREE" התחלתי לפני שבועיים שהגיעה לאוזניי שמועה על הופעה של גפן באופקים בעלות של חמישה- עשר שקלים, בהתחשב בעובדה שבפעם האחרונה שראיתי את גפן (שהפך למנטור פופולארי) שילמתי על התענוג 180 שקלים, שלפתי מיד שטר של עשרים שקלים לפני שמישהו יגיד לי שהתבלבלו במחיר.

כיסא קטיפה מיותם

חלפו שבועיים והתכנסנו כמה חברים מהלימודים במתנ"ס של אופקים. אחרי התברברות קלה נכנסנו באיחור (הייתי אומרת אופנתי אבל בכול זאת מדובר במתנ"ס), ונעמדנו בפתח האולם החשוך, כסאות הקטיפה המתקפלים אוישו במאות צופים וכולם יחד נשאו עיניהם אל הבמה המוארת באדום עליה ישב גפן שהוא נראה רגוע ומכובד מאי פעם.

הקונספט היה מופע ישיבה אינטימי, קהל בשלל גילאים ישב והאזין לפסנתר ומיתרי גיטרה המלווים מילים יפיפיות. אי שם בשורה השישית נותר כיסא הקטיפה שלי מקופל ובודד, הרגל ישן הוביל אותי לעמוד למרגלות הבמה ולנוע בחופשיות, רק שהפעם לא היו אלו רסיסי הזיעה של אביב שהעסיקו אותי אלא רסיסי האור האדום שליטפו את פניי הקהל באולם. בהיתי בקהל היושב וחשבתי על אותו נער או נערה שיושבים שם במתנ"ס בעיר שלהם וחווים בפעם הראשונה את אביב גפן במציאות. התרגשתי כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שלי וקיוויתי שאולי גם עבורם אותו ערב יהיה לנצח תחילתו של מסע מוזיקלי מופלא.

אין מוזיקה באופק

אופקים אמנם ממוקמת רק 110 קילומטרים מתל אביב, אך בדומה לערים רבות בפריפריה מבחינה תרבותית היא רחוקה ממנה מרחק שנות אור, מסע הופעות כמו זה שיזם גפן מוכיח שהכול טמון בכוונה וגם שנות אור לפעמים זה רק אור הירח.

תל אביב הפכה ובצדק למרכז התרבות של ישראל, עשרות מועדוני הופעות פאבים ובתי קפה מארחים מוזיקאים במחוזותיהם, אך במציאות בה הכול מתנקז לביצה אחת קורה שאינספור אמנים מתחילים וותיקים נלחמים בציפורנים שלופות על אותו קהל תל אביבי מצומצם ששוחה לו בביצת האמנות השחוקה של העיר וטובע תחת ההיצע הבלתי פוסק.

אם אמנים רק יביטו החוצה הם יגלו שמדינה שלמה צמאה לאומנות ומוזיקה טובה, יש מתנ"סים היכלי תרבות, פאבים ובתי קפה ברחבי הארץ שמוכנים להירתם כולם למוזיקה, ומחכים לאותם אמנים שרק יאמינו ש"מוזיקה זה לכולם".

 

 

*צילום תמונה ראשית : שחר פרי


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות