אָבּוּיוֹיוֹ לכוֹמֵר

מאת:עדי כהן
שתפו

פרשת השבוע "ויקהל פקודי" מתארת את תהליך בניית המשכן בבית המקדש. הרב אברהם מיטלמן בדבריו על פרשת השבוע, מזכיר את בניית עגל הזהב במעמד הר סיני ושואל מאיפה היה לעם ישראל כל כך הרבה זהב, אז מסתבר שבני ישראל יצאו ממצרים עם לא מעט שלל, מדובר בחמישה מיליון משתתפים במעמד, ועל פי המדרש אף לא אחד מהם סירב לתרום את רכושו לבניית עגל הזהב.

את כל הנזמים והתכשיטים שהיו על גופם, תרמו בני ישראל הנדיבים להקמת עגל הזהב. כמות זהב שעל פי המדרש יכלה להספיק להקמה של עדר פרות ולא רק עגל זהב בודד. אבל אף אחד לא בדק או ביקר את תהליך התרומה לעגל הזהב.

לעומת זאת, ממשיך הרב, לטובת בניית המשכן, התעקש משה רבנו למסור דיווח מדוייק לעם ישראל על כל פרוטה שנתרמה וביקש להפיק דוחות בהם פירוט מדוייק על כל גרם זהב שהוקדש למשכן. את דוחות אלו ביקש להעביר לוועדת ביקורת ולאחר מכן לפרסם לכל עם ישראל.

מדוע לבניית עגל הזהב לא נדרשה שום ביקורת בעוד שלבניית משכן בית המקדש הוצאו דוחות מפורטים כל כך? את ההבדל ייחס הרב מיטלמן לחומר ורוח; כאשר הכסף הולך לחומר ולמותרות, הכסף זורם ללא בעיה, לרוב אין מעצורים או בדיקה קפדנית של הדברים. כולם נדיבים לטובת היופי והחומר. אך כאשר מדובר ברוח, בתרומה או בכל דבר שקשור למסורת ולדת תמיד יהיה מי שיערים קשיים ומי שידרוש לכל פרוטה.

"איך היתה מתקבלת באיטליה תמונה כזו שכמרים מטפסים לאזרחים על הכתפיים" (צילום: גל פולונסקי)

בואו נדבר על זה תכל'ס

בשיטוט היומי הקבוע שלי בפייסבוק, נתקלתי בתמונה הנ"ל, תמונה שלפי כמות הלייקים, משקפת תחושה של מאות אם לא אלפים; רבנים חרדים מטפסים לנו על הגב, הולכים לישיבות בזמן שאנחנו הולכים לצבא, ואנחנו משלמי המיסים מפרנסים את הדבר הזה, אנחנו, שלפני כמה שנים טובות רצנו בחולות, בחום, על מדי ב' עם קיטבג על הגב, מתנשפים ונלחמים, מקריבים את חיינו למולדת. והם במזגן, יושבים בניחותא מול ספרי הגמרא ולומדים. על חשבון המדינה ועל חשבוננו.

אבל בואו נדבר על זה תכל'ס, זה רק חלק אחד מכל התמונה, יש חלק נוסף: אלו שתרמו למדינה, ולעיתים לא רחוקות התפננו על חשבונה; קמו כל בוקר, בשבע למסדר, בשמונה למשרד, בשתים לסושי בעזריאלי וקצת שופינג על הדרך, אף אחד במילא לא הבחין כי רוב הקצינים בלשכה היו יוצאים להערכות מצב על רקע צלחות קרואסונים גדושות, היו מטפחים את עובי קרסם לצד הקריירה המובטחת, עם משכורות עתק, על חשבון המדינה ועל חשבוננו. כל זאת בזמן שהחרדים ההם שמטפסים לנו על הגב וויתרו על קריירה מרשימה, אפילו שיכלו, על זמן איכות עם המשפחה ועל רוב התשוקות החומריות, רק בשביל לקיים את מה שהם מאמינים בו.

אף תפישה היא לא מוחלטת, בכל שחור יש מעט לבן וגם בכל לבן יש מעט שחור. והנה תמונה שמבטאת בדיוק את הדבר הבסיסי שיוצר את המצב העגום. היא מבטאת את החוסר כבוד שיש לשני הצדדים אלו כלפי אלו, ביטוי מובהק לחוסר הכבוד שיש למדינה כלפי הדת המרכזית שבה. אני מנסה לתאר איך היתה מתקבלת באיטליה תמונה כזו שכמרים מטפסים לאזרחים על הכתפיים.

הצלחת של השכן ריקה יותר

לקבל חופש מהעבודה בחגים זה אחלה, אבל יום שבתון לחברות האוטובוסים זו כפייה דתית. כולם מדברים על כך שצריך לקחת שויון בנטל אבל אף אחד לא מדבר על מהו פירוש של נטל בעבור החרדים. להקדיש את חייך ללימוד תורה היא מטרה נחותה כל כך בעיני רבים מאיתנו אבל מתישהו בדרך שכחנו אולי שבשביל מישהו אחר זה מעשה שבבסיסו אמונה מוחלטת, אמונה שעצם היותו בישיבה מהבוקר עד הערב תורמת לכל עם ישראל ולא רק לעצמו. אמונה שזו המהות של האדם, שהפרקטיקה שלו היא השליחות החשובה והנעלה ביותר, כמו מי שמאמין שללכת לצבא ולשמור על המדינה היא השליחות החשובה ביותר.

אנחנו מספיק נאורים כדי לדבר על שויון אבל לא חינכו אותנו שלהסתכל בצלחת של האחר ולשאול למה הוא לא ואני כן זה לא מנומס. מי מתערב בחייהם של נזירים קדושים נוצרים שמקדישים את חייהם לאל בכנסייה? השאלה היא למה מדינה בכלל צריכה להתערב בחייו של כל אדם ולא משנה מה הדת שלו אומרת, מה הקשיים שלו או דרך החשיבה שלו. אני לא בטוחה שכל מי שיושב בישיבה ולומד תורה עושה את זה ממניעים טהורים ועושה את זה רק מתוך אמונה טוטאלית כמו שאני לא בטוחה שכל מי שהולך לצבא עושה את זה מתוך כוונה טהורה ובמסירות אבסולוטית.

שנייה אני כותבת סטטוס

כולנו גדלנו לתרבות צריכה בזבזנית, של מותרות וקישוטים של חומר. אז אם יש מי שנלחם על רוח, לא משנה אם הוא לטובת הצבא, לטובת ההשכלה או לטובת הדת אז מצבנו טוב. כי מפחידה אותי המחשבה הרחוקה הזו, שאולי בטעות על הדרך שכחנו לספר לילדים כאן כמה דברים, התעסקנו בעצמנו ובכמה מסכנים היינו שלקחו מאיתנו את הכסף שחסכנו למכונית יוקרתית לטובת הישיבות או למלחמה הבאה. אבל לפחות היה לנו אייפון וזמן לכתוב על זה סטטוס ממורמר בפייסבוק.

תלינו את האשמה באוכלוסייה הזויה שהיה לנו קשה נורא להבין אותה. ציירנו אנקדוטות של פארודיה על הדת ואופס, גם על הדרך גידלנו דור שמבזה ולועג לאחר ולשונה ממנו.

את התאגידים הגדולים והמשומנים של אנשי הציבור, העירייה, הממשלה, משפחות ההון והשלטון, השארנו שם רחוק ומעורפל כי שם אין מקום להתמרמר, הרי כולנו רוצים להגיע לשם מתישהו, לחלום האמריקאי נוסח ישראל מה שבסתר ליבנו היינו חולמים לממש. ואלו עניינים הרבה יותר מורכבים מבחורי הישיבות ומהעוולות האלו שצריך לתקן קודם והרבה יותר דחוף.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות