למה לי פוליטיקה עכשיו

מאת:יעל נחושתאי
שתפו

באולם המופעים ליד ביתי, הלכתי לראות את ההצגה "קיזוז" של "הקאמרי", לצד רבים מחברי הקיבוץ שהם במקרה, גם בעליהם הגאים של מנוי שנתי. כמצופה, ממוצע הגילאים היה כה גבוה, שאפילו הוא נאלץ ללכת עם הליכון. התמקמתי לתומי בתוך ים הוותיקים והתיישבתי בנוח, עד כמה נוח שאפשר כשהוותיק שלפניך יושב ב-90 מעלות ומסתיר חצי במה.

ההצגה נכתבה על ידי אילן חצור בבימויו של אלון אופיר. עוד לפני שההצגה התחילה כבר ידעתי שאיהנה ממנה, הבמה הייתה מחולקת לשני חלקים שווים – הימין והשמאל. בצד הימני התנוססה מפת ארץ ישראל השלמה עם סיני בקווים שלאחר מלחמת ששת הימים, בעוד שבצד השמאלי הייתה ארץ ישראל הקטנה, בלי "השטחים". 

הסצנה הפותחת היא  שידור של מהדורת חדשות בה רואים את הדמויות הראשיות מתווכחות בדיון פוליטי רגיל. את הצד הימני ייצג ח"כ בני שבות, בגילומו של שמואל וילוז'ני המבריק, שהיה מנהיג המתנחלים. ואת הצד השמאלי ייצגה תמרה ירדן, בגילומה של לימור גולדשטיין שהייתה דמות התל אביבי הליברלי. רגע אחרי, רואים את שניהם מתגלגלים להנאתם במיטה זוגית, בסצנה שגרמה לוותיקים לצידי לנוע בכיסאותיהם במבוכה. אחרי שהתגברנו על זה ביחד, התחילה שעה וחצי של פארודיה פוליטית מצחיקה בהחלט.

משקאות משלשלים

כל פארודיה נשענת על משהו אמיתי, אחרת היא לא הייתה מצחיקה. לדמויות היה חסר מעט עומק והן היו סטראוטיפיות לחלוטין; בני שבות – הח"כ המתנחל שמוכר את אמונתו והשטחים תמורת משרה טובה יותר, ואשתו ההיסטרית, מוריה שבות, שנלחמת בחירוף נפש נגד הפינוי אך בכל זאת חותמת על הסכם "פינוי פיצוי". מנגד כמובן, תמרה ירדן – הח"כית התל-אביבית הרווקה, החילונית, הדעתנית והמשוחררת.

המשותף לכולם? כל אחד בוגד. אחד בשני, באמונותיו, בביתו, באנשים הסומכים עליו, באהוביו. אכן כך, בישראל של 2013 המוטיב המרכזי בחיינו הוא הבגידה. עם זאת הביקורת מופנית יותר לכיוון המתנחלים, ומודגש באופן ברור הפער בין המטרות שהם מחשיבים כקדושות, לבין מעשיהם בפועל.

"הביקורת מופנית יותר לכיוון המתנחלים" (צילום: יוסי צבקר)

הקיזוז' שעל שמו ההצגה הוא הדרך בה מצדיקים שבות וירדן את הרומן שלהם, הם נפגשים רק בזמן ההצבעות בכנסת ומכיוון ששניהם לא מגיעים להצביע, מספר הקולות של כל "צד" נשאר שווה. הקונפליקט המרכזי בין הדמויות מתעורר סביב הצבעה בכנסת לפינוי ישובים; מקום מגוריהם של ח"כ שבות ואשתו.

הכנסת כמרקחה, מחולקת בדיוק באמצע ולכן כל קול נחשב. עכשיו זה הזמן לשחק מלוכלך. לא מספיק שכל הדמויות משקרות אחת לשניה בקביעות, הן גם מתכננות כיצד לתחמן זו את זו כדי למנוע מהצד השני להגיע להצבעה. משקאות משלשלים, אזיקים ועוד תכסיסי פארודיה שבסופם – הכל משתבש. הסצנה מצחיקה מאוד, בעיקר בזכות אודיה קורן שמגלמת את מוריה שבות, שמתלבטת בקולי קולות אם לחתום על הפיצוי הנתעב ולוותר על עקרונותיה עד שהיא שומעת שהשכנות חתמו גם הן.

לצאת הביתה מופסדים

עם זאת, נראה שלמרות אופיה הסאטירי של ההצגה, אין באמת התמודדות עם קונפליקטים רציניים. הפתרון הוא תמיד פשוט וסתמי כך שישתלב בצורה הטובה ביותר עם ההומור, חס וחלילה שהקהל ייאלץ לחשוב קצת. זה ניכר יותר מהכל בסופה של ההצגה – למרות כל התרגילים המלוכלכים, התחמנות וחטיפת ח"כ ערבי, בסוף בכל זאת יש קיזוז.

הקהל לא מגלה איזה צד ניצח, אך הוא בכל זאת מרגיש קצת מופסד. נראה כי הביקורת הכי רצינית שיש כאן היא עצם העובדה שאין אף דמות מוסרית, אין פתרון ואין גאולה. אדם לאדם זאב, במיוחד אלו שאמורים לשים אינטרסים של אחרים בראש מעיניהם. 

ההצגה כבר זכתה ליחסי ציבור מעולים כאשר ח"כ אורי אריאל (הבית היהודי) דרש לגנוז אותה בטענה: "התמונה שעולה מן ההצגה עלולה לפגום קשות באמון הציבור בנבחריו. אני רואה את זה כפגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית ואני מרגיש חובה לנסות לעצור את עליית ההצגה". מעניין אם מישהו מתכנן להכין גם לו משקה משלשל.

" אדם לאדם זאב" (צילום: יוסי צבקר)


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות