מעטים הם הסרטים שתוך 90 דקות מסוגלים לשנות את התפיסה שלי לגבי מציאות מסוימת. "שומרי הסף" של הבמאי דרור מורה הוא אחד מאותם סרטים נדירים. מעבר לביצועו המהוקצע, הסרט הצליח לשנות אצלי תפיסה שנשחקה והתעמעמה עם המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים וההישרדות היומיומית הקשה. מעבר להשפעה המיידית שלו, יש תחושה שזהו סרט שנושא עימו מסר רחב הרבה יותר, מסר אישי לכל אחד ואחת מאיתנו, ומסר חשוב לכל אלה החיים באזורנו, יהודים וערבים כאחד.
הסרט מגולל בצורה כרונולוגית את ההתמודדות הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, שבה סופחו שטחים רבים לתחומה של ישראל והחל הממשל הצבאי. המצב החדש שנוצר היה זר לצד הישראלי (כמו גם לפלסטיני) שביקש למצוא דרך יעילה לשלוט באוכלוסיה הנכבשת. לראשונה בסרט, מתראיינים ראשי השב"כ על הנושא; החל מאברהם שלום ועד יובל דסקין, שניסו להסביר את המציאות כפי שנשקפה מעיניהם המבצעיות, ולא מעיניים פוליטיות. בכך נוצר חידוש ותקדים בישראל, שאזרחיה מורגלים לקבל אינופרמציה שעברה פילטרים רבים בכדי שתענה על צרכיהם הפוליטיים. לראשונה, השב"כ, הידוע בחשאיותו, נחשף באופן אותנטי ואמין על ידי אלו שפיקדו עליו בעשרות השנים האחרונות.
להבין את האחר
הסרט נבנה כך שהוא נותן את הרקע להקמתו של הארגון, את הקונפליקטים הרבים שבפעילותו ואת המסקנות שאליהם הגיעו ראשי השב"כ. כמו כן, חשוב להדגיש שהסרט אינו בוחר צד ומשתדל לשמור על אובייקטיביות לשני הצדדים, תוך כדי שימת דגש על הסבל שנגרם לכל אחד מהם.
ראשי השב"כ המרואיינים בסרט עמדו בראש הארגון מראשית שנות השמונים; אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דכטר ויובל דסקין. כולם ציינו פה אחד שהניסיון לשלוט בצד נכבש מועד בסופו של דבר לכישלון, מאחר והצד הנכבש לעולם ירגיש שהוא נכבש ולעולם ינסה לשנות את המציאות הקשה הזאת. חופש הוא ערך עליון ובלעדיו אין לאנשים מה להפסיד. כמו כן, ההשפלה וחוסר האונים של אבות שלא יכולים לפרנס, ילדים שמתעוררים באמצע הלילה ורואים את אמם נדחפת על ידי חיילים – כל אלה ורבים אחרים הם מטען נפיץ שנושא כמעט כל אזרח בשטחים והם חזקים יותר מכל סיסמה פוליטית.
שב"כ אחד – שני צדדים
בתור אלה שאמורים למנוע פיגועים בשטחי ישראל, ידעו ראשי השב"כ שעליהם לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותם. פרשת קו 300 הוזכרה בסרט בכדי לענות על שאלת טוהר המידות והמוסר בפעילותו של השב"כ. היא הראתה את הסיאוב והמניפולטיביות הפוליטית בין הדרג המדיני לשב"כ.
בהמשך לזה עלה בסרט הקונפליקט בין מניעת פיגוע לשימוש אגרסיבי בחקירות, כמו גם חיסולים ממוקדים שנועדו למנוע פיגועים עתידיים, אך השאירו מאחוריהם קורבנות שלא היה להם יד בדבר (דוגמה לכך היא חיסולו של צלאח שחאדה ומשפחתו). עם הזמן התפתחה גם הטכנולוגיה והחיסולים נהיו ממוקדים וסטריליים יותר בכדי לא לפגוע בחפים מפשע. אך גם כאן, ציינו ראשי השב"כ שזהו לא פתרון כולל, תמיד יהיה מי שיחליף את המחוסל וסביר להניח שהוא יהיה קיצוני יותר.
ככל שהסרט התקרב לסיומו גישתם של ראשי השב"כ התבהרה – ישראל לא תוכל לשלוט בעם נכבש לאורך זמן וכי רק שיחות ומשא ומתן הם הדרך לפיתרון אמיתי, שייטב עם הישראלים והפלסטינים כאחד. מאחר והם אלו שנחשפו באופן האותנטי ביותר למציאות הפלסטינית, הם הסכימו פה אחד שיש לשאת ולתת עם הפלסטינים, ביניהם גם החמאס. מסקנה זאת, נתמכה על עובדות היסטוריות, עכשוויות וויזואליות הייתה מטלטלת. כמי שנולדה בשנה בה פרצה האינתיפאדה הראשונה, אינני מכירה דבר אחר וניזונה מעיתונים, כתבות בטלוויזיה ואדישות לדם. הסרט משקף את הצד הפלסטיני, כמו גם את הישראלי.
רוצים שינוי
הסרט מעביר תחושה שלשני הצדדים נגרם עוול; היהודים הגיעו לארץ מוכים ומפוחדים מזוועות השואה ואילו האוכלוסייה הערבית ברחה מאדמותיה והפכה פליטה תחת ממשל צבאי נוקשה. ממשל שלא מאפשר צמיחה כלכלית, חינוך הולם ואפשרויות תעסוקה ראויות. לראשונה מופיעה משמעות המילה "כיבוש" על נגזרותיה והשלכותיה.
כולי תקווה שהסרט "שומרי הסף" יזכה באוסקר ושכל אזרח במדינה הזו יראה את הסרט, מתוך רצון אמיתי לשינוי גם למעודדי הכיבוש. יש להניח שמתנגדים תמיד יהיו, אך השאיפה העיקרית בסרט היא להראות שגם למדינת ישראל וליהודים יש גִּבֶּנת שקשה להתעלם ממנה.
כבר ב-1968 חזה פרופסור ישעיהו ליבוביץ', שהיה מחלוצי הוגי הדעות החריפים שהתנגדו לכיבוש, את עתיד המדינה לאחר מלחמת ששת הימים:
"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה בתחום שלטוננו פירושה – חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם – היהודי והערבי כאחד [….] המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב. (שירות הביטחון), עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. [….] יש חשש שגם צה"ל – שהיה עד עכשיו צבא עממי – יתנוון ע"י הפיכתו לצבא-כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות". (מתוך "אתר ליבוביץ")
