בני ציפר, עורך המוסף לספרות ותרבות בעיתון "הארץ" ומרצה במחלקה לתרבות במכללת ספיר, שולף מהבוידעם את ספרה של שושנה שבבו "מריה"' שיצא לאור לראשונה בשנת 1932.
השנה, 1932, ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי. שושנה שבבו, בחורה צעירה בת עשרים ושתיים מוציאה לאור רומן רומנטי, כמעט פורנוגראפי על חיי האהבה של נזירה בת העיר חיפה. יצרים, רומן אסור, תשוקה לאלוהים ולאדם ויסודות פמיניסטיים, נשזרים בעלילה רבת דמויות בספר האחד הזה שנשכח או הושכח מהתרבות הישראלית ההולכת ונבנית בארץ ישראל.
הספר מאיר פן לא מוכר של חיים שהתקיימו פה, חיים שאין להם תיעוד. חיי יומיום פשוטים, בלי אידיאולוגיה ציונית ובלי רצון לחנך ולהנחיל ערכים. הרומן מתפרסם בתקופה בה הנשים הכותבות בעולם הן לא רבות, ומעטות עוד יותר הן הנשים הכותבות בארץ ישראל.
עלילת הספר אמנם מתרחשת בישראל, אבל גיבוריה דוברי ערבית, אנגלית וצרפתית. וזה מה שמנתק אותם ממקום ההתרחשות ושפת הכתיבה, אבל לא מנתק את העלילה מנופי חיפה בה היא מתרחשת.
יצחק גורמזאנו גורן, עורך הספר בהוצאתו המחודשת, כותב בהקדמה "זהו רומן נשי. יסודות של מרד מלווים את הרומן לכל אורכו […] מריה היא אישה מורדת שאינה מקבלת את הדיקטטים של החברה הגברית הפטריארכלית". מריה בוחרת בחיי פרישות, ורק שם היא יכולה לממש את תשוקותיה ללא פיקוח של אב דומיננטי וחברה שמרנית.
למה הספר לא זכה להערכה כשיצא בשנת 1932?
"הספר הזה, "מריה" היה ספר שכל מי שבשנות השלושים היה תלמיד, או בעיקר תלמידות, קרא אותו. מן רומן רומנטי-פורנוגראפי, סוגה ספרותית שהיתה חצי אסורה לקריאה והמון אנשים קראו אותה דווקא מפני שהיתה אסורה. עכשיו, יש לנו אפשרות לרענן את הראייה שלנו על תולדות הספרות והתרבות העברית על ידי זה שאנחנו מגלים שהיו אנשים שהודרו, וכתבו דברים שהיתה להם השפעה מאוד גדולה בתקופתם. אבל, איכשהו הם הושתקו ולא נמצאים בתודעה שלנו. הספר נותן מבט אחר מבחינת הספרות העברית שנכתבה באותה תקופה, כי לא כתבו בכלל סיפורי אהבה בסגנון הזה ובטח לא עם תיאורים ארוטיים כמו שיש פה, זה סיפור על נזירה שישו הוא הפנטזיה המינית שלה. דברים שלא היה להם מקום בספרות העברית הקנונית."
למה לחזור אל הספר אחרי כל כך הרבה שנים?
"כשקמה הקשת המזרחית לפני יותר מעשר שנים, הם היו צריכים איקונים מזרחיים שקופחו, להוכיח שהיה באמת קשר השתקה כלפי תרבות מזרחית, אז ברור שהם לקחו את שבבו כאחת הדוגמאות הראשונות והוציאו את הספר מחדש ב-2001. לכן, כדאי לחזור ולגלות את הכתיבה הזאת. זו באמת פנינה למרות שזו ספרות קלה, שהיינו קוראים לה ספרות זולה אבל בתרבויות אחרות שהן תרבויות נורמאליות זה דבר שהוא קיים ומקובל ומי שרוצה קורא. מבחינת העלילה זהו סיפור די קיטשי, נזירה מאוהבת הבוערת באש התשוקה, אבל מבחינת הסיפור הנדיר, ועצם זה שהוא סטירת לחי לכל המכובדות של הספרות העברית שהיתה, יש לו תוקף וחשיבות."
למה הספר רלוונטי היום?
"הרלוונטיות שלו באה מזה שיש לנו היום אפשרות להסתכל על מהלך הספרות העברית והתרבות העברית בצורה קצת יותר ביקורתית, ולראות שיש הרבה דברים שנפלו בדרך בגלל שהם לא התאימו לסיפור הציוני שהתרבות העברית רצתה להיות. אחת מאלו שנפלו קורבן לכפייה שהיתה פה, היא שושנה שבבו. היא היתה שייכת למשפחה ספרדית מהישוב הישן שעברה לגור בזיכרון-יעקב. זהו סוג של אוכלוסייה שלא הוציאה ממנה אנשי רוח. כי מה שהחלוצים והתנועה הציונית הנחילו זה שרק יוצאי אירופה, החלוצים, יכולים לכתוב ספרות ראויה. וזה הפריע להם שפתאום יש משהו שהוא יוצא דופן. העברית של שבבו לא היתה כמו העברית של האחרים, להם היתה עברית מיובאת, נרכשת. זו מישהי שגדלה פה, גדלה בתוך העברית באופן הכי טבעי כמו שלא היו כמעט כמוה."
שושנה שבבו, נולדה בשנת 1910 בזיכרון-יעקב למשפחה ספרדית מהישוב הישן בצפת. היא פרסמה בחייה שני ספרים, "מריה- רומן מחיי הנזירות בארץ" שיצא לאור בשנת 1932 ו"אהבה בצפת" שהתפרסם בשנת 1942. מאז שפורסם הרומן השני והאחרון שלה היא לא פרסמה דבר עד מותה בשנת 1992 ותעלומה אופפת את הסיבה בגללה הפסיקה לכתוב. הספר "מריה", פורסם בשנית לאחר כמעט שבעים שנה, בשנת 2001 במסגרת סדרת ספרי מופת מטעם משרד המדע התרבות והספורט ובעידוד "קשת המזרח" ששמה לה למטרה לקדם נושאים חברתיים ומזרחיים בתרבות הישראלית.
לעומת הספרות הרשמית שנכתבה בשנות השלושים של המאה העשרים, שאת רובה פשוט אי אפשר לקרוא היום, העברית שבספר של שבבו ניתנת לקריאה גם היום, גם אם היא קצת מיושנת ברוח התקופה ההיא. כל הספרים שכתבו בני דורה של שבבו חוץ מעגנון וכמה דוגמאות מופת כמו ברנר, הקריאה בהם מאוד קשה. איש לא הצליח לעשות את זה כמוה.
