"נמאס מהבולשיט של הזהות שלהם"

מאת:מור דרעי
שתפו

משהו בחיוך שלו המיס את המתח באוויר. פתאום, בין דיבורים נוקבים על מזרחיות, משפחה ועזיבת הארץ, סמי שלום שטרית התחיל לדקלם לי שיר בצורה רהוטה ומפתיעה. מעולם לא דקלמו בפני שירה, וכשזה בא מפיו – היה בזה משהו מאוד טבעי. שוחחנו כשעה, ובזמן הזה פגשתי אדם כריזמטי עם אג'נדה סוחפת. ובין המילים, להן הוא מעניק משמעות עצומה, קיבלתי טיפים לחיים.

נפגשנו במכללת ספיר, אליה הגיע שטרית – משורר, סופר ודוקטור למדעי המדינה – כמרצה אורח לשירה ופוליטיקה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בראי הקולנוע. הוא בן 52, נולד בדרום-מזרח מרוקו בעיירה ראשדייה, גרוש ואב לשלושה. משפחתו עלתה לארץ כשהיה בן ארבע והוא גדל באשדוד.

ברגע שסיפר לי שיש לו רק אח ואחות, הוא שם לב להבעת פניי המופתעת ואמר: "כן, משפחה מרוקאית לא טיפוסית". שטרית מתגורר בניו-יורק כבר עשור. שם הוא מכהן כפרופסור חבר וראש התוכנית ללימודי שפה, ספרות ותרבות עברית במחלקה למזרח תיכון בקווינס-קולג'.

בוא נתחיל מההתחלה, מתי התחלת לכתוב שירה?

"לכתוב התחלתי אחרי שלמדתי לכתוב את האותיות. לא היו לנו צעצועים, בטח לא טלוויזיה, לא וידאו, לא מחשב ולא כלום. פעם ראשונה ראיתי טלוויזיה בגיל 10. שיחקנו המון בחוץ. לאבא שלי הייתה מכונת כתיבה והוא היה מתקתק עליה כל מיני דברים. אהבתי את זה. כשלמדתי את האותיות ולמדתי לחבר אותן, זה היה משחק בשבילי. כתיבה ממש של שירה, כזו שהעזתי להראות למישהו, הייתה בשנה הראשונה באוניברסיטה".

כשלמדתי את האותיות ולמדתי לחבר אותן, זה היה משחק בשבילי. סמי שלום שטרית. (מתוך אתר פייסבוק)

איך בבית הגיבו לשירה שלך?

"הגיבו די נורמלי, תמיד אהבתי לכתוב ולקרוא. כשממש הראיתי לחברים ואמרתי שאני כותב שירים – זה היה מפחיד, כי הם שכנעו אותי לפרסם. בשנת 1988 הוצאתי את הספר הראשון שלי 'פתיחה', השירים היו פוליטיים ברמת ההתעסקות שלי בזהות שלי. שירים שעוסקים בכיבוש באו יותר מאוחר".

שטרית מתאר את הבית שלו כמשהו אחר, בית בו השפה היחידה היא עברית ועל המרוקאית והצרפתית אסרו לדבר. זאת הייתה החלטה של האב "אבא שלי לא דיבר בבית לא צרפתית ולא מרוקאית, אבל אמא המשיכה בסתר. אבא שלי היה אובססיבי לעברית ושנשלוט בשפה". שטרית ממשיך ומספר על בית עם ספרים ועיתונים "היינו די יוצאי דופן", ועל אבא סוֹפר, שממנו שאב את הסקרנות, הלימוד והמשמעת העצמית.

אתה חי בין העברית המרוקאית והאנגלית. באיזו שפה אתה מרגיש הכי בבית?

"המרוקאית תמיד תהיה שם, וכשאני שומע מרוקאית זה מכווץ אותי. העברית המודרנית מלאה בקונפליקטים. כל מילה טעונה סכסוכים, קונפליקטים והמון אגרסיביות. ומצד שני, זו השפה שאני חי בה ובה אני מרגיש הכי טוב. ההכרה שלי בעברית. המנגינות בראש הן גם במרוקאית. והאנגלית היא כלי לצרכים של התקשורת, קיום עבודה וכדומה".

השפה, המילים והכתיבה הינן מהותיות בחייו של שטרית. הוא מספר על המרוקאית כשפה חמימה שהמנגינה בה היא מאוד טבעית. ואילו לטעמו לעברית יש מקצבים אחרים "הייתה מהפכה בעברית כאשר האשכנזים לקחו את המושכות לפני 150 שנה. הם הפכו את התחביר העברי לאירופאי, וכל העיצורים הגרוניים נעלמו, כמו למשל הע' וח'. בגלל זה יש לי התנגשויות, יש דברים שאני לא יכול לקרוא".

מה אתה לא קורא?

"כמעט שום דבר בעיתון אני לא אוהב לקרוא, אולי אדם אחד או שניים. מזמן הפסקתי לקרוא את עמוס עוז ודוד גרוסמן, למעשה כבר 20 שנה אני לא יכול לקרוא אותם, ונמאס לי מהסיפורים שלהם על הקיבוץ והשואה. נמאס מהבולשיט של הזהות שלהם".

מתבקש שנדבר על המזרחיות. מאיפה מגיע העיסוק בזה? איך זה מלווה אותך בחיים?

"קודם כל זה אישי. השאיפה שלי בתור ילד הייתה להיות כמו האשכנזים הטובים והיפים, יפי הבלורית והתואר. הלכתי לתנועת נוער ולקיבוץ ומאוד השתדלתי. כן, ממש רציתי להשתכנז, ידעתי שזה משהו שנדרש ממני – למחוק את הערביות שלי. התהליך הזה עשה אצלי את ההיפך. עברתי מעולם לעולם, מקיבוץ עין-חרוד שהוא סמל של תנועת העבודה, ואז באתי מהקיבוץ הביתה לשכונה. זה מעבר חד כל הזמן".

"זה היה עולם שלא הכרתי. הבנתי מהר מאוד שאני לא שייך. אלף איש חיים על 17,000 דונם בעמק יזרעאל ואתה חוזר לשיכון של אלף איש שחיים על בלוק. ואז אתה מתחיל לשאול המון שאלות. וזה לא כי היו בקיבוץ אנשים רעים או שלא אהבתי אותם, היה לי טוב בקיבוץ, זה פשוט לא היה זה. זה לא אני ולא העולם שלי, אני תמיד אהיה אורח ואף פעם לא אהיה שייך".

התייחסו אליך בצורה שונה, הם נתנו לך סיבה להרגיש זר?

"לא צריך שמישהו יתייחס אלייך בצורה שונה. הם היו אנשים מאוד טובים, ביישנים וסגורים, אלו הקיבוצניקים של אז. אבל זה לא מה שעשה לי את זה. מה שעשה לי את זה היה הזיכרון המרוקאי, הסיפורים. תמיד בערגה וגעגוע שרו שירים וסיפרו סיפורים. זה לא מופיע בחומר הלימוד ולא בספרים, אלא להפך – הערבי הוא אויב, הוא שלילי, הוא פרימיטיבי".

"הוויכוח הפנימי עדיין קיים. האוניברסיטה העברית בירושלים אז הייתה מאוד לבנה.  סטודנטים מזרחיים ומרצים לא היו בכלל, חוץ ממרצה אחד בחוג לספרות, וגם לא כאלה שהביאו את הנושא הזה לדיון, אז הדברים האלו קרו בקפיטריה ובמעונות. אז הייתה את 'הברירה הטבעית' והמון מוסיקה. זה היה עדיין בחיתוליו. לא הייתה ממש תודעה".

השירה שלו היא בין עולמות. מחמוד דרוויש. (צילום: יח"צ)

שטרית החל לפעול בזירה הציבורית בשנות התשעים עם פתיחתו של ביה"ס האלטרנטיבי "קדמה", התנדב בשכונות בירושלים, וכן לקח חלק ביצירתו של הסרט "הפנתרים השחורים מדברים". גם באקדמיה עסקו עבודותיו בנושאים ציבוריים ובזהות המזרחית, נושאים עליהם הוא כותב עד היום.

האם גם היום בישראל 2012 יש הבדל אתני-עדתי?

"למה המבוססים יותר הם אשכנזים? זה בגלל התשתיות של המדינה (פיזור אוכלוסיה, היכן יושבו האנשים, איזה סוג דיור הם קיבלו, ומה הערך שלו היום), ומי שבודק יבין שהתשתיות לא השתנו. לא רק בהכנסה, ההכנסה נובעת גם מחינוך לא שוויוני ולכן קשה לצאת מהמעגל, כי ההשכלה הגבוהה היא המפתח לצאת ממעגל העוני שהוכנסת אליו וגדלת בו. ודרך חלוקת המשאבים יצרה עוד דור ועוד דור עם פערים יותר גדולים".

"בדור הראשון עוד הייתה מדינת רווחה, לשני ההורים שלי יש פנסיה, אבל לאחים שלי לא תהיה שום פנסיה. והדור השלישי זה אלו שמחליפים כל הזמן עבודה ומחפשים. על פניו זה נראה טוב, כי רואים הרבה מזרחים שרים ומענטזים ומספרים בדיחות ואפילו עושים סדרות, אבל זה אחיזת עיניים".

"יש המון תיקונים שיש לעשות ואנשים לא מבינים. איך זה יכול להיות שלנתניהו יש הון אישי של מליונים וגם לברק? הוא היה רמטכ"ל, אבל ממשכורת של חמישים אלף שקל לא צוברים מליונים. אתה לא יכול לצבור כזה הון, אבל הם כן. הם שולטים בכוח ובמשאבים, מעבירים אותם מיד ליד וצוחקים.

איך זה שאתה גר בארה"ב? זה בחירה שעשית? התייאשת אז קמת והלכת?

"כן, קמתי והלכתי, אבל זה לא מייאוש, אתה פשוט מגיע לגיל מסוים. כשאתה צעיר, אתה נכנס עם הראש בקיר, אתה לא פוחד מכלום. בשנות ה-90 זה מה שעשיתי, כתבתי טורים, נלחמתי, וגם מלחמות קשות על ביה"ס שנסגר. ובנוסף, הקשת הדמוקרטית המזרחית הלכה והתפרקה, ואתה מתעורר יום אחד למציאות האישית שלך".

"לפני כמה ימים סידרתי ארגזים אצל אמא שלי מלפני 20 שנה. היא תמיד אומרת לי 'תפתח, תגיד לי אם יש פה משהו שאתה צריך'. באחת הקופסאות היה יומן משנת 1994, קראתי בו וחשבתי שלא יכול להיות שאדם חי את כל זה, להיות בתל אביב בעשר בבוקר ובארבע הרצאה בירושלים ובאמצע השבוע עוד חמש פגישות. זה היה מוזר. בכל מקרה, הגעתי לנקודה בשנת 1999-2000 שבה עזבתי את הדוקטורט וחזרתי וסיימתי אותו. בשלב מסויים השלמתי עם זה שלא יכולתי לקבל פה עבודה קבועה של פרופסור באוניברסיטה".

למה לא?

"גם אני לא היית נותן לעצמי עבודה אם הייתי ראש אוניברסיטה אשכנזית. נפגשתי עם ראשי חוגים בכול מיני אוניברסיטאות, רק כדי לתת לעצמי שקט נפשי שאני באמת צודק שלא יהיו לי חרטות. ואז הבנתי שמשרה כמו שיש לי עכשיו, של פרופסור חבר באוניברסיטה חשובה בארה"ב, נותנת לי שקט נפשי. הוצאתי את עצמי מהחזית. זה קורה לפעמים, צריך ללכת לספסל האחורי ולהתחזק".

"יש שיר יפה של לנגסטון יוז, הוא היה משורר שחור שתרגמתי אותו לעברית. זהו שיר מתקופת מהפכת האזרחים, והוא כותב: 'גם אני שר אמריקה, אני האח כהה העור, הם אומרים לי לך למטבח כשבאים אורחים, ואני אוכל היטב ומתחזק, ובליבי אני יודע, יום אחד אסב לשולחן, יום אחד הן יידעו כמה אני יפה. גם אני שר אמריקה". הוא מתאר עבד שמסוגל לגייס כוחות נפש ושצריך להתחזק. אני לא ארוץ מול האדון שלי כי הוא יירה בי במקום. צריך לפתח תודעה".

השאלון

1. שיר או סיפור שמספר אותך?

"מחמוד דרוויש, השירה שלו היא בין עולמות, וזו תחושה שאני מזדהה איתה".

2. מעשה אחרון שאתה מתחרט? 

"יש המון זה מאוד אישי. מתחרט שלא התאמצתי לפגוש בביקורים שלי חברים שהלכו לעולמם לא הבנתי איך זה קרה".

3. מאיפה שאבת את השירה שלך?

"זה בא מאמא שלי והדודות שלי, כי הנשים תמיד שרות, תמיד מדברות בפתגמים, עד היום".

4. מה אתה אוהב לקרוא?

"ספרי שירה. אני עדיין קונה, וגם סופרים צעירים. אני קורא את אלון חילו, שמעון אדף ואנתולוגיות של קולנוע".

5. איפה תהיה בעוד 10 שנים?

"ב"ה פה על כדור הארץ, זה הכי חשוב".

6. סרט ישראלי אחרון שאהבת?

" 'בלדה לאביב הבוכה' של בני תורתי. סרט חכם ונוגה ומרהיב מבחינה קולנועית ופיוטית. הקולנוע של תורתי הוא קולנוע של ערגה".

7. מה הדבר שאתה אוהב באהבה?

"אהבה מבחינתי זה המקום היחיד שאתה מרשה לעצמך להיות חשוף ופגיע. יש בזה פחד של אכזבה ויש בזה המון כיף כי אתה מקבל חיזוק".

8. עם מי היית רוצה לשתות תה ולאכול מעמול?

"עם סבא שלי שלא הכרתי. כשחזרתי למרוקו כולם הכירו את המשפחה ואותו, וזה היה מעניין אותי לדבר איתו. תמיד דמיינתי את זה, יש כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותו".

9. במה אתה מאמין?

"אני אוהב את התפילה והתנ"ך אבל לא בחסות הרבנים. לא אלוהים יהודי נוצרי או מוסלמי. אני באופן ילדותי מאמין באלוהים, איך במילים של אלוהים העולם נוצר".

10. למה אתה מכור?

"יכול להיות שאני מכור לעבודה אבל קצת פחות. התעוררתי לאחרונה וכל חיי השתנו באופן דרסטי בלי שהשגחתי בכך. אשתי לשעבר החליטה ללכת לדרכה. אחרי שלושים שנה זה נראה סוף העולם. אבל מדהים וכיף לגלות שזו רק התחלה חדשה. אני שוב מאוהב ומרגיש שוב כמו נער. אני כותב הרבה פחות, ורואה יותר טלוויזיה וסרטים על חשבון ספרים ולא אכפת לי. פעם זה היה מציק לי. אני אוהב ריאליטי ותוכניות בישול, כי אני אוהב לבשל".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות