אני חי בישראל של 2012. נולדתי בארץ הזו לפני 31 שנה, קצת אחרי המהפך, קצת לפני הקפיטליזם. בן ההתיישבות העובדת שהיום היא ההתיישבות האובדת. חי במרכז השבע של תל אביב ומתקיים בעיקר ממשלח ידי, מפרנסתי שלי שמביאה לי לחם לשולחן. צר לי להגיד שקיומי פה לא מובן מאליו. אני מרגיש פה יותר ויותר מאוים, לא נוח. ישנם מקומות אליהם אני מפחד להתקרב.
במקרה הטוב זה מתחיל במבטים שלא היו מביישים חייזר, ממשיך בדאחקות על חשבוני. במקרה הגרוע יותר זה עלול לעבור למתקפה מילולית. במכללה האקדמית בה למדתי, מן המוסדות המכובדים והידועים בארץ, זה בון טון להשמיץ אותי, למנות את הפשעים שכביכול ביצעתי ועדיין מבצע, לבטל כל כבוד בסיסי של קיומי. הצבע שלי הפך להיות החזות שלי, "אקרן המשמש להקרנת רוחות הרפאים הפוליטיות של העבר", לפי הומי באבא, הגורו העכשווי של מדעי הרוח.
אני מושא לבדיחות, ללגלוג. חבריי יכולים ללמוד על עצמם, לחקור את עבר משפחתם ומורשתם. אדרבא, מעודדים אותם לעשות כך. לי אסור. אני, כך נדמה, הייתי כאן מאז ומעולם. כאילו סבי וסבתי משני צדי המשפחה לא היגרו לכאן. כאילו כאן לא השכיחו להם שפה. רמסו את עברם הקשה, הכריחו אותם להדחיק טראומה עבור הממסד הציוני. כאילו נחתו כאן לוילות ולא למעברות ולאחר מכן לעבודה פיזית מתישה עד סוף חייהם שהסתיימו ללא רכוש להעביר להוריי. אסור לי לדבר על האסון הנורא שעברה משפחתי, מייד אואשם באובססיביות לעניין.
אני מואשם בכל הרעות החולות של הארץ הזו. מאפליה ודיכוי, דרך גזילת אדמות ובזיזה על רקע אתני וכלה בעיקור נשים אתיופיות, נכון ליום אתמול. אני הסחי, מי שאפשר להגיד עליו שלובש בגדים מהזבל (אורטל בן דיין, נובמבר 2012, בריאיון לXnet), אחרים אומרים כי אני מבצע פשעים נגד האנושות, חוטף ילדים תימנים מאימותיהם. סללתי את דרכי לפסגה בה אני זולל ושובע על חשבון חברי לספסל הלימודים אותם הסללתי ללימודים מקצועיים ולחיים של עוני ובורות. אני הולך לכל מקום ונושא עמי את הצבע שעל גופי. הוא הפך להיות שלט הניאון שמעל לראשי. עלי להתכופף ולקוד בפני השליטים החדשים וה"נכונים", אין לי יכולת לדבר כנגדם, להציג טיעוני נגד. ואם אשמיע טענה אחת, תיכף יושמעו כנגדה אלף אחרות. דברי יבוטלו עוד לפני שנאמרו.
אני ישראלי ממוצא אשכנזי בישראל של 2012. ואני מתבייש. לא בעצמי, אלא באלה שמשתמשים בכח המוסרי שיש בידם ומטיחים אותו בפראות בפניי.
שנאת חינם תמיד היתה פה, אבל נראה שבשנים האחרונות היא מתגברת על חשבון מגזר אחד מסוים מאוד. פרסונות כמו אורטל בן דיין עושות רווח על גבי. לה מותר הכל: להכליל, להשמיץ, לטנף עדה שלמה. העובדה שהיא עושה לי את מה שהיא טוענת שנעשה לה כלל לא חשוב בעיניה.
השיח השטוח של "אשכנזים = כסף וכוח" הוכח מזמן כשגוי במציאות של שלושים השנים האחרונות. אין פה חלוקת צבעים של מילקי. נכון, נזקי העבר עדיין רודפים אותנו בחלקם, אך אין בכך הצדקה להשמצה של מגזר שלם. יש עשירים ועניים מכל התפוצות ומכל העדות. מי שמנסה לצייר אותי כחזיר בוזז ובעל שררה, חוטא לאמת ומפזר שנאת חינם. כמעט מפתה להשוות זאת לשנאה אנטישמית מהזן הנחות ביותר, אך חלילה לי מלעשות זאת. כי אז שוב אעשה שימוש ציני בבני משפחתי…סליחה. בשואה.
השנאה הזו לא תעבור. אני אישית אדאג להשיב עליה בכל מצב שאעמוד מולה. אלחם על האמת ולא על ה"אמת" האקדמית הצבועה. לפחות עד שהגל העכור הזה יעבור. זה, גברת אורטל בן דיין היקרה, אשכנזי בעיני.
הכותב הוא צבר, אשכנזי, קיבוצניק לשעבר, תל אביבי בהווה, בוגר חוג ללימודי תרבות.
