ארבעה ספרים מונחים על השולחן בחנות הספרים וארבעתם נושאים את השם "ההוביט". כל אחד מהם מביט בי במבט מתחנן ומפלרטט המבקש שארים אותו מהערימה ואקח אותו איתי הביתה אל עבר התחלת שארית חיינו המשותפים. החלטה לא פשוטה. מה צריך להיות הקריטריון שלי לבחירת הספר של שארית חיי? האופי? היופי? הכסף או האהבה? כדי להגיע לבחירה הנכונה לי ביותר, החלטתי לערוך ביניהם תחרות על ליבי ושהטוב ינצח!
המבוגר
נולד בשנת 1976, בן 36, בעל ניסיון חיים עשיר על המדפים אך ללא זוהר ותהילה.
לבוש ברכות, צבעים בהירים של לבן סגלגל, ורדרד וירקרק. על הכריכה מצויר הוביט, בילבו בגינס, כשהוא אוחז בחרבו הקצרה ונועץ אותה בדרקון. מראה ילדותי, דהוי ולא מושך.
תורגם על ידי משה הנעמי זינגר ז"ל, שהיה גם משורר. הוצאת זמורה ביתן, 246 עמודים, 84 שקלים חדשים.
הספר מתחיל ב"מבוא" שמביא את סיפור כתיבת הספר על ידי ג.ר.ר. טולקין. קצר וחביב למי שלא מכיר עדיין את תהליך כתיבת הספר.
מנוקד, למתקשים שבינינו, עם שפה מעט עתיקה, לנוסטלגיים שבינינו; לדוגמא: "עשו בילבו והגמדים ניסיון נואש אחרון למצוא את השביל בטרם ימותו ברעב ובצמא" ,בתרגום משה הנעמי, לעומת, "עשו בילבו והגמדים מאמץ נואש אחרון למצוא את דרכם החוצה מהיער לפני שימותו מרעב ומצמא" בתרגומה של יעל אכמון. פונט תנ"כי, לשורשיים שבינינו, ושבעה ציורים בשחור לבן בין העמודים, לזקוקים להפסקות בהייה שבינינו.
משפט להשוואה: "גנדלף ישב בראש השולחן ושלשה-עשר הגמדים מסביב; ובילבו ישב על ספסל ליד האח, מכרסם תופין (תאבונו נסתלק), ומשתדל להתנהג כאלו הכל כשורה ואין כאן שום הרפתקה" (עמ' 17).
המסוקס
נולד בשנת 1977, בן 35. ה"סלב" מבין התרגומים וידוע בכינוי "תרגום הטייסים".
לבוש ברכות מסוקסת, רקע שחור שעליו ציור שצייר ג.ר.ר טולקין של ההר הבודד. צבוע בצבעים כהים ואפלים, ירוק כהה, חום וגוונים של אפור. (הציור נמצא גם בתרגום של משה הנעמי)
תורגם על ידי ארבעה טייסים ישראלים שישבו בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה. אחד מהם קיבל את הספר מאחיו בעזרת הצלב האדום והוא וחבריו החליטו לתרגם אותו. הוצאת זמורה ביתן, 242 עמודים, 79 שקלים חדשים.
הספר נפתח ב"פתח דבר" שמספר על עבודת התרגום של הטייסים. כך שאתם מקבלים סיפור קצר במתנה על כל רכישת ה"הוביט".
מנוקד חלקית, (רק השירים והחידות מנוקדים ומודגשים) למתקשים חלקית שבינינו, שוליים צרים, לאוהבי האתגרים שבינינו וללא ציורים לאלה שמתביישים שהם אוהבים ספרי נוער שבינינו.
למה כן? כי זה סיפור תרגום ההוביט האהוב על בנו של טולקין.
משפט להשוואה: "גנדלף ישב בראש השולחן וכל שלוש-עשר הגמדים מסביבו. בילבו ישב על הדרגש ליד האח, כירסם לחמנייה (תאבונו ממנו והלאה) וניסה להעמיד פנים כאילו הכל כרגיל ושיגרתי, ואין כל הרפתקה בדבר".
התאומים: וינטג' והוליווד
נולדו בשנת 2012, נכון להיום, בני מספר שבועות.
תורגמו על ידי יעל אכמון, מתרגמת פנטזיה לנוער ותיקה ומנוסה (בין תרגומיה: משחקי הרעב, שומרי ההיסטוריה ופרסי ג'קסון והאולימפיים). וינטג', 318 עמודים, הוליווד, 319 עמודים. שניהם נכללים במבצע "4 ב- 100".
וינטג' – מגיע בכריכה קשה, בתפירה, היוקרתית ביותר מבין סוגי הכריכות. בהירה, אך צבועה בצבעים חיים של כחול, ירוק וחום. שם הספר כתוב בצבע זהב. ציורי ההרים והעצים על הכריכה מזכירה את הסדרה היפנית המצוירת טאו-טאו.
הוליווד – מגיע בכריכה רכה עם דשים חגיגיים שזכתה לכינוי, "כריכת הסרט". על הכריכה השחורה מופיע מרטין פרימן שמשחק את בילבו בגניס הצעיר, מקור ההרפתקאות, בעיניים רכות וחרב מבריקה בידיו.
בשני הספרים יש "אחרית דבר מאת המתרגמת" בה אכמון מגלה את ההתלבטויות שמביאה איתה עבודת התרגום. דוגמא: "האם להשאיר בתרגום החדש את השימוש הנפוץ אך השגוי (למילה Eagle) או לדייק בתרגום?" וכן מוסיפה מידע מעניין על הסופר ג.ר.ר טולקין, כמו העובדה שדיבר יותר משלושים שפות והיה בלשן במקצועו. לאורך "אחרית הדבר" יש מספר הערות של "כפי שיורחב בהמשך" ואכן יש המשך, יותר מדי המשך.
בסוף הספרים התאומים יש פסקה "על המחבר" עם פורטרט מצויר של ג.ר.ר טולקין. אחרי "אחרית דבר" ארוכה ומפורטת, פסקה זו נקראת כפסקת ויקיפדיה שלא מוסיפה ולו דבר אחד חדש.
כמעט ללא ניקוד, למצטיינים שבינינו (ניתן לראות בשירים ובחידות איזה צרה בודד או סגול אבוד). תרגום מדויק ומקצועי שלעיתים הופך את הקריאה לקשה, לאוהבי הדיוק שבינינו. כתב גדול ושוליים רחבים, למרכיבי המשקפים שבינינו. כוכביות בין פסקאות בתוך הפרקים, למתפנקים שבינינו. וציור של מפת עולם ההוביטים, לחובבי הגאוגרפיה שבינינו.
משפט להשוואה: "גאנדלף ישב בראש השולחן ושלשה-עשר הגמדים סביבו: ובילבו ישב על שרפרף ליד האח וכירסם רקיק (הוא איבד את התיאבון לגמרי), וניסה להעמיד פנים כאילו כל זה שגרתי לחלוטין ואין מדובר בהרפתקה כלל".
בסופו של דבר ארבעת הספרים טובים. ההוביט הוא אותו הוביט, הרפתקאותיו נשארות כשהיו, דמויות הפנטזיה (גם אם תורגמו כגמדים או שדונים, אורקים או גובלינים) נשארות קסומות ומשעשעות וחידודי הלשון המתורגמים לעברית מעלים חיוכים מזדמנים לאורך הקריאה. את הטייסים כבר עשיתי, אה, קראתי בגיל 13 ונהניתי מכל רגע. אבל, אם הייתי קונה את הספר היום לאחד האחיינים שלי, הייתי קונה את הספר הישן ביותר, בתרגומו של משה הנעמי. זהו תרגום מקצועי, אחיד ושובה לב והעובדה שהשפה בו מעט מיושנת, מזכירה לקוראים שהספר נכתב לפני 75 שנה ולמרות זאת הוא עדיין מעניין וסוחף גם היום.
