כך מתוארת דמותו של נאצי בספרו של הנס פאלאדה לבד בברלין:
"…הפה היה נבזי; הפה הזה, בעל השפתיים הקשות, האכזריות ועם זאת החושניות, הסגיר אותו כתאוותן הלהוט אחר כל תענוגות העולם הזה… והידיים, עם האצבעות הארוכות והמסוקסות שלהן, היו מרושעות, אצבעות דמויות טופרי קרס… וגם צורת הדיבור שלו היתה מרושעת… אדם שפל, אדם רע" (עמ 582).
או כך:
"בעוד שכל מתבונן בלתי-משוחד היה משווה את נשיא בית המשפט העממי, פייזלר, לכלב דוברמן מרושע, הרי התובע מילא תפקיד של כלב פינצ'ר קטן ונבחן" (עמ 589).
וגם כך, בתערובת של תיאורים המצויים בחלקי הספר השונים: "זריזים תאוותניים ואכזריים", "חזיר מנוול", "שועלון… מונע בכוחה של סקרנות זדונית", "נחש משקפיים" ועוד .
קל להניח שכל מבקר בר דעת היה מבחין בכך שאין כאן תיאור של דמויות אלא סטריאוטיפים של דמויות. לא תיאור של נאצים מובא כאן, אלא תוויות ידועות שנועדו לאשר את זהותו של מי שאמור להיות הניגוד שלהן ולשאת על עצמו את התווית של הטוב והאנושי. באופן זה מתארים הלבנים את השחורים באמריקה, כך תיארה הספרות הריאליסטית סוציאליסטית את הבורגנים בברית המועצות, כך תיארו הנאצים את היהודים וכך תיארו הרביזיוניסטים בשנות השלושים את אנשי תנועת העבודה שהיו בשלטון. זוהי דמותו הנצחית של האחר: הוא חושני ועל כך מעידות בעיקר שפתיו הדקות אם הוא גרמני או שפתיו העבות אם הוא שחור, הוא תאוותן, שטוף זימה, וברור מדוע – הרי הוא מבצע את חלומות כיבושנו הגבריים מצד אחד, ומאיים עלינו באמצעות פיתוי נשותינו מצד שני. הוא מנוער מתכונותיו האנושיות, ודמיונו לחיה יעיד על כך: אם הוא בורגני בחברה סוציאליסטית הוא נראה כחזיר שמן, אם הוא יהודי הוא מושווה לעכברים, זבובים, כינים, ארבה (בסרט הקולנוע "היהודי הנצחי" למשל) אם הוא ערבי הוא מושווה לג'וק מסומם בבקבוק (אמירתו המפורסמת של רפול), או לפרא מדבר, בן דמותם של היתושים הבצות והג'מוסים (כרזות של ברית הבריונים בשנות השלושים למשל) וכדומה. כך או כך, הוא לא בנוי כאדם, אלא כהיפוך של זהותנו אנו, הוא בנוי ככלי קיבול לחרדותינו ולתשוקותינו.
קשה אם כך, להאמין שלאחר פוקו ולאחר כל התיאוריות הרב תרבותיות שקראנו בשנים האחרונות אנחנו יכולים להתפעל מספרות שמתארת באופן זה את גיבוריה, גם אם הם נאצים, ולהגדיר אותה כ"מלאכת מחשבת ספרותית", "יצירה ספרותית גדולה", או "ספר שכתוב נהדר", כפי שהגדיר חלק מהביקורות את ספרו של הנס פאלאדה לבד בברלין.
בחלקים רבים של הספר הכתיבה היא גסה, כמעט בוסרית, התנהגות הדמויות לא אמינה והדיאלוגים שהן מנהלות נשמעים כדקלומים. איך ניתן להבין את העובדה שגם בכך לא הבחין חלק מהביקורת: יום שלם אנו מסתובבים עם הגיבור, אוטו קוונגל, שוהים בתוך תודעתו, חווים את כל מה שעובר עליו. בבקרו של יום זה הוא קיבל הודעה על נפילת בנו וכמה מוזר, אף לרגע אין הוא חושב על הבן. הוא עסוק בעיקר במשפט שהטיחה בפניו אשתו: "אתה והפיהרר שלך" המשפט הזה הוא שאמור להוות הסבר לפעולתו החתרנית בהמשך – כדי להוכיח לאשתו שהיא טועה הוא כותב גלויות מחאה נגד המשטר ומפזר אותן ברחבי ברלין, פעולה המסכנת את חייו ואת חייה, כשהיא מצטרפת אליו, ומובילה למותם. איך אפשר להגדיר ספר שמצמצם את מורכבות הפעולה האנושית למשפט אחד? ואיך אפשר להגדיר ספר שבו מתנהל למשל הדיאלוג הבא, הנראה כאילו נלקח מהצגת חובבים שלא ערכו עליה די חזרות:
"אנה," הוא לחש. "את חזקה ואמיצה, נכון?"
"כן, אוטו," ענתה. "עכשיו אני כזאת. מרגע שאני אתך, אני מרגישה כך. מה הדבר הרע שקרה?"
"כן, זה משהו רע, אנה…".
אבל מה קרה, אוטו? תגיד לי כבר, אוטו! אם אפילו אתה פוחד להגיד לי את זה, גם אני מתחילה לפחד."
…
"אנה, תהיי אמיצה וחזקה! טרודל מתה".
"אוי!" נאנקה אנה והניחה את היד על הלב. "אוי!"
והוא מיהר להוסיף, כדי להסיר מלבו הכל בבת אחת: "וגם בעלה מת" (עמ 578-579).
את ההצלחה הגדולה של הספר שהופיע חודשים ארוכים ברשימת רבי המכר, את העיסוק האינטנסיבי בו בשנה האחרונה ואת שבחי רובה של הביקורת, קשה אפוא להסביר בטיב הכתיבה של פאלאדה, ואם כך כיצד להסביר אותה. אולי בעלילה המותחת שהוא בונה, אולי בכוחו של הסיפור האמיתי שעליו התבסס פאלאדה: זוג אנשים, לא אינטלקטואלים, לא משכילים, ללא רקע אידיאולוגי, שיצאו למלחמה חסרת סיכוי במנגנון הנאצי רב העוצמה.
אבל אפשר רק להיזכר במה שקרה לסיפור מעין זה כשאלבר קאמי כתב אותו, למשל תיאורו של רייה, בהדבר. רופא ההולך מבית לבית בעיר נגועת הדבר אורון, מטפל בעקשות בחולים שלא יבריאו לעולם – נאבק על גילוי המהות האנושית במקום שבו הרוע שולט, ללא מניפסטים והצהרות, פשוט משום שהוא יודע שכך צריך לפעול, שאי אפשר לפעול אחרת. זהו גם סיפורו של פרימו לוי (זהו אדם) שעסק בהישרדות הרוח האנושית בתנאי ההשפלה והסיאוב במחנות, הסיפור הזה סופר גם על ידי ארנסט המינגווי, הרמן מלוויל ואחרים, סופרים שאישרו את שרידותה של העוצמה האנושית, גם בתנאים בלתי אפשריים, ועשו זאת מבלי להזדקק לסטריאוטיפים של הרוע, או לעלילה רבת תהפוכות, מאבקים, מרדפים ומעקבים.
יתכן שהצלחתו של הספר היום, בניגוד להתקבלות הפושרת שלו בעבר, מאז צאתו לאור ב-1947, נובעת דווקא מהסטריאוטיפיות שלו החובקת גזעים וארצות, ומאפשרת להזדהות בקלות עם הטוב הטוטאלי כנגד הרע הטוטאלי. ואולי התקבלותו נובעת גם מכך שהוא מזכיר לנו היום, כשהרוע מציף אותנו מכל כיוון, מהמרחבים הגלובליים והמקומיים, המציאותיים והוירטואליים, עד כמה שביר המצב האנושי ה"נורמלי" ועד כמה קל להידרדר מתוכו ולהפוך למפלצות או לקרבנות. ואולי הצלחתו של הספר נובעת גם מהידיעה שהוא בכל זאת מעביר והיא שתמיד, בכל מצב, תישאר האפשרות של המאבק.
קראו את הפרק הראשון מתוך אתר MAKO
"לבד בברלין", הנס פאלאדה, תרגום: יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות אחרונות
