חנה אזולאי-הספרי בת 52 (אבל 42 החדש, כך היא מספרת), שחקנית, תסריטאית וזוכת פרס אופיר. היא גדלה בעיר באר שבע וגרה ביפו, נשואה ואם לשלושה. בספרה הציבורית נחשבת אזולאי-הספרי ליוצרת פמיניסטית מזרחית: היא כתבה את התסריט לסרט "שחור" (1994) בו שיחקה בתפקיד הראשי והנחתה את "הפועלות" (2002), סרט תיעודי בו השחקניות הן תושבות הפריפריה. על המסך הקטן כיכבה בסדרות "אסתי המכוערת", "הבורר" ו"פולישוק".
1. יש שיר או סיפור שמספר אותך?
איך אפשר? הרי יש בי כל כך הרבה שירים וסיפורים ומחזות וריקודים. ובכל זאת הייתה נקודה בזמן שבה הרגשתי שיש פתאום זמרת שמספרת אותי בשיר, "קראת לי אסתר" של אתי אנקרי הנפלאה.
2. מהי תרבות גבוהה ומהי תרבות נמוכה בעינייך?
תרבות נמוכה היא תרבות סטריאוטיפית, שלועגת לפשטות ומציבה את האליטיזם כערך עליון. תרבות גבוהה היא להיפך – היא תרבות ששוברת סטריאוטיפים, חושפת מורכבות ומאירה צדדים רבים בכל מושא התבוננות.
3. מה המעשה האחרון שעשית ואת מתחרטת עליו?
שלא לקחתי סוודר כשיצאתי לטיול בפארק עם סולי. לי היה ממש קר, לה לא לכלבה.
4. ספרי לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?
גיל שלוש, אני יושבת במטבח בבית הראשון בשכונה ד' בבאר שבע ואוכלת עוף ותפוחי אדמה בכורכום ואימא שלי עומדת ליד הכיור ושוטפת כלים.
5. מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה?
שלום עם הערבים.
6. ומה הדבר שהיית משאירה כמו שהוא?
הישראליות הזאת שאי אפשר להגדיר במילים אבל אני מתה עליה וגם כשאני מתעבת אותה לא אחליף אותה בעד שום הון שבעולם (אם זה תלוי בי ולא באחמדיניג'אד וחבר מרעיו שונאי ישראל).
7. איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
בבית שלי ביפו מול הים עם בעלי והשכנים שלי היהודים והערבים והרב תרבותיות שמציצה מכל פינה בעיר הכי מגניבה בעולם. לא מבינה למה מגיע לי כל הטוב הזה. זכיתי.
8. למה את מכורה?
לעבודה שלי. כי אחרי שעושים ילדים והם פורחים מהקן אין דבר אחר שמשכיח ממני את העובדה שאין שום משמעות לחיים.
9. מה הדבר שאת חייבת לעשות לפני שתמותי?
לראות לרגע איזה נכד או שניים ואם לא איכפת לו לזה שלמעלה, גם לחבק אותם קצת.
10. מה הדבר שאת אוהבת באהבה?
שזו הדרך הכי טובה לחמם את המיטה בחורף (ואת הלב ואת הבדידות). הייתי עושה לייק לאלוהים על המתכון הזה – מומלץ לאכול חם בעיקר עם ילדים.
11. עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול?
עם זוהרה ותמר ורחל, הבנות שלא נולדו לי. הייתי מכירה להם את הבנים שכן נולדו לי לשמחתי. אריה, יאיר ואבשלום וביחד היינו מזמינים לחמין הנפלא שבעלי הכין את ווירג'ניה וולף. וכשכולם היו עסוקים בלעיסת החיטה והבשר הייתי מודה לה בשקט על המסה הנפלאה ומאירת העיניים שלה "חדר משלה". הייתי מספרת לה איך היא פתחה לי העיניים, האירה לי את הדרך ושבזכותה הרבה פעמים הייאוש שלי נעשה יותר נוח.
