ספרים שעוסקים בקיבוץ הם כמו גויאבה, או שאתה מעריץ אותם או שאתה מקווה שהריח שלהם לא ידבק לך לבגדים. אין אמצע. החלוקה היא לא בין הקיבוצניקים לעירוניים, כפי שאפשר היה לחשוב. בין הקיבוצניקים, ואולי בעיקר ביניהם, יש מי שספרים אלו מעוררים סלידה, כעס או סתם חוסר עניין, ויש מי שספרים אלו מעוררים אצלו געגוע לעולם שלא ישוב. אצל העירוניים הספרים יכולים ליצור סקרנות, הגובלת לעיתים במציצנות, לעולם אחר שהתקיים פה ממש ליד, ואף פעם אי אפשר היה באמת לחדור לתוכו.
"כל הקיץ הלכנו יחפים" אינו ספרה הראשון של יהודית כפרי. קדמו לו שמונה ספרי שירה, ספרי ילדים ותרגומים
רבים. כפרי נולדה בקיבוץ עין החורש בשנת 1935 והייתה חלק מקבוצת הילדים הבכורים של הקיבוץ. הספר הוא אוטוביוגרפיה של ילדותה ונערותה כחלק מקבוצת הילדים והקיבוץ כולו. המרחב הציבורי והפרטי שהתערבבו אלו באלו מועברים אל הקורא מנקודת המבט של הילדה שגדלה ומספרת את סיפורה האישי, הפרטי, כפי שהיא חוותה אותו.
פרופסור נורית גרץ, סופרת, חוקרת תרבות וראש המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר, בחרה לחזור אל ספרה של יהודית כפרי, "כל הקיץ הלכנו יחפים". הספר לא קיבל חשיפה רבה, ולא הפך לרב מכר כשיצא לאור לפני יותר מעשור. זהו אחד מהספרים הראשונים בזרם היצירה שהביאו אתם גילוי וחשיפה של מי שעמדו בחזית מימוש האידיאולוגיה הסוציאליסטית ובניסיון האנושי החד פעמי שנקרא "קיבוץ". ומי שעמדו שם היו אנשים ובעיקר ילדים. כשאלו בגרו והחלום התנפץ, החלו לספר את סיפוריהם בערוצים שונים; בקולנוע, "ילדי השמש" של הבמאי רן טל, "מבצע סבתא" ו"אדמה משוגעת" של הבמאי דרור שאול. סדרת הטלוויזיה "יחפים" של אורי סיוון, תערוכת האמנות "לינה משותפת" שהוצגה במוזיאון תל אביב. ובראיונות עיתונאיים וספרים רבים שחלקם התקבלו על ידי הקהל הרחב וחלקם נשארו באלמוניותם.
למה הספר רלוונטי היום?
"הספר של כפרי רלוונטי בגלל שהוא לא נותן את האידיאולוגיות הגדולות של הקיבוץ וגם לא מתאר את הנפילה שלהן, אין בו שום דבר מהסיסמאות דוגמת "כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" והוא לא שואל למה זה לא התגשם. הספר נותן את ההוויה של הקיבוץ דרך החושים, דרך הרגליים היחפות. כפרי מספרת למשל על שלושה סוגי שזיפים וענבים שאכלו בקיבוץ ומתארת אותם. היא מתארת את הבריכה שבנו ואת סקרנות הילדים שמתעוררת סביבה. רגעים לאומיים כמו הכרזת המדינה מתוארים כך שאפשר ממש לראות אותם בדמיון, ריקוד ההורה ההמוני שיצא מקיבוץ עין החורש אל הקיבוץ השכן גבעת חיים ולקחו בו חלק כל חברי וילדי הקיבוץ. זה משהו שבחושים ולא בשכל. חוש המישוש, הריח הטעם והראיה משמשים להעברת החוויה של להיות ילדה בקיבוץ".
הספר יצא בשנת 1995 ולא זכה כמעט להתייחסות, למה?
"הספר לא התקבל כשיצא כי יש בעיה בכל זאת לתת את המציאות ההיא בלי מה שהיא רצתה להיות, ולהשאיר את החוויה החושית בלי הדלק שהניע אותה. הדלק הוא האידיאולוגיה. בלעדיה זו יכולה להיות חווית ילדות בכל מקום בעולם איפה שיש אדמה, איפה שיש שמים, איפה שיש צבעים".
אז למה לחזור אל הספר?
"היום, כשספרים כמו "הביתה" של אסף ענברי ו"היינו העתיד" של יעל נאמן דנו כבר במה היה הקיבוץ, אז ספר כמו ספרה של יהודית כפרי הוא תוספת למה שקיים ואם כשיצא החוויה החושית לא הספיקה, עכשיו כשהסיפור ההיסטורי של הניסיון לבנות חברה חדשה פרוס לנו בתודעה, הקשר להיסטוריה דרך החושים זו דרך מרעננת של הסתכלות".
קריאה בספרה של כפרי היא חוויה המזכירה הסתכלות באלבום תמונות אישי. אין בו אובייקטיביות או ניסיון ליפות. זו הילדות שלה, לא של חברי קבוצתה למרות נוכחותם המתמדת בכל תמונה ותמונה. ובתמונות, הילדים יושבים יחדיו על הסיר, אמהות באות יחדיו להניק, יחדיו רוקדים ויחדיו אוכלים. היחד הוא האידיאולוגיה. בין תמונות היחד יש גם תמונה בה האבא של כפרי מלמד אותה לצחצח נעליים, רגע אינטימי עם אבא פרטי שאין בו יחדיו. אולי כאן נמצאת המחאה נגד האידיאולוגיה שמתגלה בין הצבעים הריחות והקולות שבספר.
"כל הקיץ הלכנו יחפים", יהודית כפרי, מחברות שדמות, 1995, 204 עמודים.
