אפוֹריה

מאת:רגינה גולדשטיין
שתפו

 "…כשהיית בן שבע כל כך רצית להיות רגיל, לא מוזר. כשהגעת לחמש-עשרה רק רצית להיות מוזר אבל כבר לא היה סיכוי. אז בגיל שש-עשרה סוף סוף נכנעת, עשית הכל כדי לעוף עם העדר. העולם נעצר לנו בשש-עשרה…"

(מתוך הטריילר של הסדרה "אופוריה")

רון לשם, הזכור לנו מיצירותיו הקודמות "אם יש גן עדן" ו"מגילת זכויות הירח", נותן פעם נוספת  ביטוי לעולם פנימי שמונע על ידי סקס, סמים ומנגנונים של כוח. בסדרה החדשה "אופוריה", בבימויה של דפנה לוין, ניתנת לנו הצצה נוקבת לגיל הנעורים או ליתר דיוק, לבריחה ממנו.

עולם האופוריה שמוצג לנו, הוא עולמם של צעירים שאיבדו כל קשר עם המציאות סביבם, פשוט כי לא מעניין להם יותר. הם ראו, עשו, צרכו, חוו כל כך הרבה בזמן כל כך קצר עד שנהיה להם משעמם. למה להתעורר בבוקר לקולו הצורם של השעון המעורר ולהיטמע לסדר הסיזיפי של מציאות יום-יומית כשאפשר לטעום מגלולת הסומא, לעצום עיניים ולחצות את "דרך המוות" בארגנטינה עם תרמיל על הגב, חבר טוב וכיס מלא דינרוס. וכל זה, מבלי לקום מהמיטה.

אבל הסדרה הלכה צעד אחד רחוק מידי. במציאות הממשית, הסמכות ההורית נסדקה מעט (ובצדק), אך עדיין ישנה אחיזה כלשהי במתבגר הסורר (בדמותם של מערכת החינוך ושליטה באמצעות גישה לכסף). בסדרה לעומת זאת, הלכו על אנטיתזה מוחלטת שנראית כלקוחה מטריפ פרטי של היוצרים. בני הנוער של "אופוריה" חכמים מידי, חסרי פחד לחלוטין ומתנהלים במרחב שגדול עליהם בכמה מידות; בתים מפוארים עם יציאה פרטית לגג, עוזרת בית שפותחת את הדלת, ג'קוזי מלא בבירה וגישה אין סופית לסמים וממתקים אחרים. כל אלה מראים כי מדובר בסיטואציות שהן פרי מוחם היצירתי והפורה של היוצרים, אך האם הן מתיישבות עם הניסיון לייצר סדרה שמכאיבה בבטן.

דברים אלה מובילים למסקנה כי ישנו ניסיון מאולץ להציג את בני הנוער כ"רוע בהתגלמותו" ואת גיל הנעורים כתקופה קשה מנשוא. בני הנוער הם לא היחידים שעומדים למשפט, יחד איתם אפשר למצוא את החיים המודרניים, מהירות המסר ואמצעי הטכנולוגיה שבאמצעותם כל ילד יכול לרקוח סמים במטבח הפרטי של אמו. האויב הנוסף, הוא המחסור בנוכחות הורית שמורגשת היטב ונראית קצת חשודה וכתוצאה ממנה ישנו מחסור תדיר באהבה.

ילדות מאוחרת

"כוסית שלא זזה" תוארה חופית, בת דמותה של רוני דלומי. "דובה מכוערת" כונתה נוי (עמית ארז), בחורה מלאה (בלשון המעטה) שמחפשת חיבה בכל מיני צ'טים אנונימיים. אלה לא ביטויים של רצון לאהבה, אלא קריאה לעזרה של ילדים שפועלים מתוך רצון לתשומת לב, לחיבוק מגונן ולמילה טובה. וכמובן, להורה שיהיה שם וידע לשים גבולות, שיהיה 'המבוגר האחראי' וייתן למתבגר להיות מה שהוא באמת: ילד.

רון לשם, סופר מבריק ועיתונאי מוערך, השיג, ראה וטעם מהר מידי ובגיל צעיר מאוד; בגיל חמש-עשרה הוא כבר היה על מרקע הטלוויזיה, בתחילת שנות העשרים כיהן כרכז הכתבים של עיתון "ידיעות אחרונות". "אופוריה", היא באיזשהו מקום, הניסיון לחזור לגיל שבע-עשרה שמעולם לא היה לו משום שהיה עסוק בלהיות מבוגר. כך יוצא, שאת השקפת עולמם של בני נוער כותב מישהו שלא היה ילד מעולם.

בראיון שנערך איתו במוסף גלריה של עיתון הארץ, הצהיר לשם שכתיבתו נעשתה כפיצוי על הדברים שהחמיץ ושאת התחקיר ליצירותיו הוא עושה בדרך כלל באינטרנט. ספרו "מגילת זכויות הירח", הוא ראיה לכך. זהו סיפור בדיוני שמתרחש בטהראן, מקום שלאזרח יהודי, ישראלי אין גישה אליו. הספר נכתב לאחר שלוש שנים של מעקב אחרי צעירים איראניים ברשתות חברתיות. תחקיר אינטרנטי מסוג זה מהווה מצע פורה ויצירתי לכתיבת סיפורת, אך ספק אם הדבר מתאים לתוכנית טלוויזיה שמנסה "לחשוף" את חייהם האמיתיים של המתבגרים באופן אותנטי.

ישנו ניסיון מאולץ להציג את בני הנוער כרוע בהתגלמותו (מתוך: www.edb.co.il)

יש פה הכול מהכול, מלך הכיתה שעושה סקס כל היום, ה"כוסית הבעייתית" שחותכת את עצמה, ההוא שרוצה להיות מפורסם ומנסה להתאים את עצמו למודל יופי בלתי אפשרי, הבחורצ'יק שרוצה להתקבל לקורס טיס אך מרגיש שהוא לא מספיק טוב, הבחורה השמנה שמחפשת אהבה, הגיי שמחפש את עצמו ועל הדרך משמש בתור בובת מין, והדובדבן שבקצפת: הדוס שמתפקד בתור סוחר סמים. היריעה קצרה מלהכיל את כל אותן דמויות אקזוטיות שבוודאי ניתן לראות ברביצה אקראית על ספסל ממוצע בגן החשמל בתל אביב. אלה, מנסים לייצג את קשת הצבעים החברתית של כיתה בתיכון עם תוספת פסיכוזה, נשמע אמין? לא ממש.

ישראליזציה?

לשם לא המציא את הגלגל. כבר ראינו את הז'אנר המדובר בתוכניות רבות אחרות שמי שעומדת בראשן היא ללא ספק "סקינס" (skins) המצוינת. דרמת נעורים בריטית זוכת פרס הבפט"א היוקרתי שעלתה לאוויר ב-2007 ונכון לכתיבת שורות אלה סוגרת שבע עונות. סקינס, בדומה לאופוריה, בוחנת תלמידי תיכון בשנתיים האחרונות ללימודים ואת התמודדות שלהם עם נושאים כגון: הפרעות אכילה, מוות, סקס, סמים, בעיות נפשיות וצרות אחרות, מזווית אישית ופרובוקטיבית מאוד. הפורמט המצליח אף עבר אמריקניזציה, כאשר בשנת 2011 עלתה לאוויר סקינס האמריקאית. אולם, זו שרדה רק שתי עונות וירדה מהמסכים בעקבות מחאה של הורים בארה"ב וצנזורה פנימית של רשת MTV, שלא הצליחו להכיל את החתרנות והחדשנות שיש לעולם הצעירים להציע.

בגרסה הישראלית, למרות הדמויות החתרניות מידי, מדובר במשחק די טוב של שחקנים מאוד צעירים. אפשר להרגיש שהסדרה זכתה להשקעה כלכלית רבה עם תוכן שהוא מעניין ומסקרן. ואולי למרות חוסר האמינות של הדמויות עצמן והסיפור האישי המוגזם לפעמים, יש משהו מהפנט שרוצה להתחבר לסדרה ולהיכנס לאופוריה, לפנטז משהו על גבול הסאדיסטי.

הפרק הראשון של הסדרה נראה מבטיח, מסקרן ומעלה תהיות לגבי המשך ההתפתחויות (מה פשר הרצח? והאם מישהו יצליח לצאת בחיים מהסמים הביתים שרקח הנער הביישן צהובון). נקווה ש"אופוריה" תעבור את הצנזורה הישראלית, והקרביים המקומיים חזקים מספיק כדי להכיל אותה בשלמותה. כי אפילו אם מדובר בחומר לא מאוד אמין במציאות וירטואלית, בהשוואה לשאר החומרים הממכרים שמסתובבים חופשי על המסכים שלנו, לפחות  מדובר בחומר איכותי.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות