תמה קרודו, אוצרת התערוכה "העצים מדברים", המוצגת כעת בגן המדע שבמכון וייצמן ברחובות, יצרה תערוכה מלאת כבוד והערכה לעץ. התערוכה, מזכירה לנו שהעצים, שעל פניהם אנו חולפים מבלי משים, מדברים. הם מדברים מבעד לחרכי הגזע, מבעד לטבעות בשרם, הם אפילו מדברים בינם לבין עצמם, אוצרים בתוכם חוזק ועוצמה, חום, ואפשרות שאליה האנושות – ואולי כלל היצורים החיים, מתאווים – חיי נצח. קרודו, שהיא גם סטודנטית שנה ב' במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, מספרת על התהליך.
אז איך הגעת לתערוכה על עצים?
"לפני שנה התחלתי לעבוד כעוזרת במחלקה לתרבות ותוכן בגן הבוטני בירושלים. בקיץ הנחיתי שם את הקייטנה שלהם, טסתי לחו"ל, וכשחזרתי הגן ביקש ממני ליצור את התערוכה. אחרי שהתערוכה הצליחה בירושלים אנחנו עוברים איתה למכון וייצמן ברחובות".
מה הביא אותך לבחור בעצים כנושא לתערוכה?
"זה היה נושא שהגן החליט שהוא רוצה שיעמוד במרכז תערוכה לכבוד ט"ו בשבט. הגן החליט שמהשנה, ובכל ט"ו בשבט, יבחר נושא אחד שסביבו תקום תערוכה. השנה הם בחרו להביע את ממד הזמן דרך העץ. משם התחלתי לעבוד".
כמה זמן עבדת על התערוכה?
לקח חודשיים ליצור את התערוכה. זה היה מעט זמן, בהתחשב בזה שבהתחלה לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. עבדתי עליה די בלחץ. זו הייתה תקופה מטורפת, שבה חייתי לגמרי בתוך עולם של עצים, ולמרות הלימודים, התערוכה הייתה אצלי בראש כל הזמן. הייתי מתעוררת באמצע הלילה ורושמת רעיונות, ולא היה לי הרבה זמן לשבת ולעבד אותם. הגעתי אל אנשים עם הרבה ידע על עצים, שאבתי מהם הרבה רעיונות מתוך ההתבוננות בהם ושיחה איתם, ולאט לאט התגבש לו עוד דגם ועוד דגם. זה היה מעניין, להסתובב ביער ולחפש עצים מתים, להסתובב אצל אנשים ולחפש עצי זית עקורים שנראים מספיק יפה, לחשוב על האמנות של ההצגה שלהם בצורה שתהיה מספיק אטרקטיבית.
היו דברים שהיה חשוב לך להקפיד עליהם לאורך העבודה על התערוכה?
הדבר שהיה לי מאוד חשוב היה, שכבר מההתחלה ראיתי את ההקבלה שבין האדם לעץ. זה קשר שקשה להראות בצורה לא קיטשית, וחיפשתי דרכים מעניינות להראות את זה. את הקשר רואים בעיקר ב"איש צלקת", וביומנים של העצים. לא היה לי מושג איך הולכת להראות התערוכה הזו, וזו הייתה הפתעה עצומה וטובה לראות את התוצר הסופי.
לתערוכה קוראים "העצים מדברים". איך העצים דיברו אליך, איך הזדהית איתם?
ההזדהות איתם התחילה בשיעורי בוטניקה עם המדען הראשי של הגן, אדם ממש מבוגר שבעצם שתל את העצים הראשונים של הגן. הוא הסביר לי על העצים לעומק, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את הבוטאניקה, כי אין לי שום רקע בזה. אבל האמת שההזדהות העמוקה יותר הייתה דרך האנשים שפגשתי בדרך. את כל העצים הייתי צריכה להשיג מאנשים מכל הארץ, וכשראיתי את האהבה שלהם לעץ התחלתי באמת להתחבר אל העצים. למשל, הייתי אצל חוטב עצים, שיש לו מחסן מאחורי הבית. עברנו מעץ לעץ והוא הסביר לי על כל אחד מהם. הוא ממש זכר מה קרה לכל עץ, איזו צלקת הייתה לו ומאיזו מחלה הוא נפגע. התחלתי להיכנס אל הראש של האנשים האלה, שעצים עבורם הם קסם. הם אלה שהעבירו לי את הקסם הזה.
זה מעניין שהזכרת חוטב עצים. מצד אחד הוא עוקר אותם, הורג אותם, אבל אמרת שהוא גם אוהב אותם.
הוא עוקר את העצים ברישיון, אלה עצים שחייבים להוריד אותם, בין אם הם מסוכנים לסביבה ובין אם הם מפריעים לבנייה של איזשהו כביש. צריך מישהו שידע איך להתעסק איתם. אז האיש הזה גם חוטב את העצים, אבל הוא גם לומד אדריכלות נוף. השילוב בין האהבה לעץ לבין המקצוע שלו כחוטב מעניין, אבל בעצם כל האנשים שפגשתי דרך העצים, בסופו של דבר. מרוויחים מהם כסף. למשל, פגשתי את המנכ"ל של "אבן קיסר", שמייבא מאובנים מכל העולם. הוא אוסף אותם באהבה וברצון לראות ולחקור, אבל הוא עוקר אותם מהמקום הטבעי שלהם, משלב אותם בשיש ומוכר אותם בעשרות אלפי דולרים, כמוצר שמיועד לעשירים בלבד. לעומת זאת, פגשתי אדם שתרם לי עצי זית, הוא עובד בזה בהתנדבות. הוא אוסף את עצי הזית האלה ממקומות מהם הם היו צריכים להיעקר, או שהיה צריך להזיז אותם מתוואי הדרך. במקום שהעצים האלה יהפכו לפחמים או פשוט ימותו הוא מחלק אותם לעיריות, לבסיסים של צה"ל ולאנשים פרטיים, במחירים נמוכים. לי הוא תרם שני עצי זית ענקיים, בני מאות ואלפי שנים, ששווים אלפי שקלים. שניהם מקבלים את פני המבקרים בתערוכה היום, ולאחד מהם מושתל רמקול בתוך הגזע והוא מספר את הסיפור שלו כזית עתיק.
אפרופו עצי זית, יש עץ זית אחר שמספר את הסיפור שלו ומכונה בתערוכה "יומן הזית". עבורי הוא מספר סיפור פוליטי. הוא נשתל על-ידי משפחה ערבית, לפני המנדט, ובנוסף, ברקע של התערוכה כולה מתנגנת מוזיקה מזרחית. עד כמה הפוליטי הנחה אותך בתערוכה?
הפוליטי בכלל לא הנחה אותי בבחירות שלי. אני מצובה, ליד ירושלים, והעצים שיכולתי לאסוף היו מהאזור שבו גדלתי. יש עצים שמוצגים בתערוכה, שהבאתי ממקומות אחרים כמו מצפון הארץ, והמאובנים בכלל מגיעים משאר העולם. לגבי הבחירה של המוזיקה, חשבתי להשמיע ברקע שירים עבריים, שעוסקים בעצים או בטבע, אבל אז הבנתי שזה לא יהיה נכון להוסיף עוד מלל לתערוכה שגם ככה מכילה הרבה מלל. רציתי משהו יחסית ניטרלי, ומוזיקה מזרחית היא מוזיקה שאני אוהבת. אגב, את המוזיקה לא אני ערכתי אלא מתן גידה, גם הוא מהמגמה שלנו של מו"לות בספיר. מוזיקה מזרחית, היא האהבה שלו, וקיבלתי את האהבה הזו בלב שלם ובשמחה.
אני חייבת להודות, כשנכנסתי לחדר של התערוכה וקראתי את מה שעץ הזית מספר, בשילוב עם המוזיקה הזו, זה יצר בי תחושה של עץ זית עקור, תחושה שהמשיכה אל כל העצים האחרים בתערוכה.
אני שמחה שהתערוכה יצרה תחושות עמוקות, כי אני רואה את הדברים בצורה אחת, ומישהו אחר בצורה אחרת. כמו שאני מגיעה לתערוכות שהן לא שלי, ואני משליכה עליהן את הדברים שאני באה איתם. אני שמחה שהתערוכה מעוררת, יוצרת טריגר להרגיש. זה מעניין, כי הייתה לי הרבה התעסקות עם הקשר בין ערבים לעצים, במיוחד דרך האדם שתרם לי את הזיתים. הוא סיפר לי על העניין הפוליטי, שאומרים שעוקרים לערבים את הזיתים, שמאלצים אותם לעקור את הזיתים שלהם. הוא סיפר לי שהוא רצה לתרום הרבה עצי זית לאיזה כפר ערבי שנמצא לידו. הוא פנה אל ראש הכפר, וראש הכפר אמר לו שאין טעם להביא את הזיתים, כי מחר כל אחד יקח אותם אליו ויהפוך את העצים לפחמים. אלה זיתים שהאיש הציע לאנשי הכפר בחינם, בסך הכל. אז בַּמקום הפוליטי הזה, כמו עץ הזית הזה שנעקר, שדיברת עליו, במקום הזה אנחנו באמת בטוחים במשהו אחד, ופתאום הציבו לי מציאות אחרת. אבל מבחינתי בתערוכה, הטבע הוא זה שדיבר והעץ הוא זה שקיבל את מלוא הזכות להביע את עצמו, ולא הפוליטיקה, זה כבר שייך לנו, לבני האדם.
בתערוכה הצגת תמונות של "מתושלח", השתיל העתיק ביותר בעולם. מה את יכולה לספר עליו?
"מתושלח" הוא זרע של עץ תמר שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות במצדה לפני 37 שנים. החפירות נוהלו על-ידי פרופ' יגאל ידין והוא מצא את הזרעים האלה. אלה זרעים של עץ תמר, מלפני אלפיים שנה, מימי בית שני, והחליטו להנביט אותם ב-2005, והם נבטו. זו ממש חזרה בזמן. האמת שמאוד רצינו להביא את "מתושלח" לגן, כי ידענו שנורא ירגש את האנשים לראות את העץ הזה, אבל גם נורא פחדנו עליו. הייתה לי אחריות גדולה עליו, אם מישהו היה גונב אותו, את הזכר היחידי לבית שני. ובכל מקרה, הוא כבר נשתל, נכנס לאדמה, אז לא יכולנו להביא אותו.
ולגבי "איש צלקת"…
חבר שלי.
חבר שלך?
לגמרי, לגמרי. הוא חבר דמיוני שלי. בכלל, הדגמים שאני הכי אוהבת הם הדגמים שעלו לי דווקא ברגעים של חוסר פיכחות ועייפות. במקרה של "איש צלקת", חוטב העצים שפגשתי אמר לי – "לכל עץ יש צלקת, זה כמו בני אדם". המשפט הזה הוא שיצר בי את הרצון ליצור דגם, שימחיש את הצלקות והמחלות של עצים, וזה מה שיצא.
"איש צלקת" גם מצרף בתוכו הרבה אופנים בהם עצים יכולים למות אבל גם להחיות יצורים אחרים, להינזק לחלוטין בשריפות אבל גם להחיות את עצמם מחדש. לעצים יש כמה נתיבים של חיים, בזמן שלאדם יש רק נתיב אחד. למה בחרת להציג את הנושא הזה דווקא בתור איש צלקת?
אני חושבת על המשפט הזה, שלאדם יש רק נתיב אחד. גם האדם בעצם חוזר אל האדמה, כמו העצים, מעפר באת ולעפר תשוב. גם לו יש יכולות ריפוי של עצמו. אני רואה הקבלה בין העצים לבני האדם, וזיהיתי הרבה עוצמות ותכונות בעץ שהייתי רוצה שלנו, בני האדם, יהיו. אבל מצד שני, אני גם חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד מהעץ, כמו סבלנות, התמדה ויציבות. אלו הרבה תכונות, שאם היינו לוקחים מהעצים אולי העולם היה יותר טוב. אני חושבת שהדבר שהכי רציתי להביע בעץ הזה, באיש צלקת, זה את החוזק של הטבע, שהוא מתעלה מעל האדם. שהוא לא רכרוכי ופגיע כמו האדם. הדבר שהרשים אותי הוא שזיהיתי אצל העצים את החוזק הזה. העץ בעצם יכול לחיות לנצח – יש לו תאים שכל הזמן מתחדשים, שזה מדהים. רק הדברים מסביב בסופו של דבר ממיתים אותו, והרבה מזה קורה גם בזכותנו, בני האדם. רציתי להראות שהעצים הם הרבה יותר מורכבים ממה שאנחנו רואים, וזו בעצם מטרת התערוכה. ידעתי שהטקסטים מאוד גדולים וידעתי שאנשים בטח לא יקראו את הכל, אבל זה היה חשוב לי לגרום לאנשים להתחבר כמה שיותר לקסם הזה שבעץ, להבין מה עומד לידם. ליצור חיבור, שימשיך להדהד לאנשים גם אחרי התערוכה. להבין שעץ הוא לא סתם משהו יפה ברחוב או ביער, הוא זה שנותן לנו את החיים, אם זה חמצן, המזון שאנחנו צורכים, בתים, ספינה לגלות דרכה את אמריקה. אני עוברת עכשיו ליד עצים ורואה את האופי שלהם – אחד סימטרי ומוקפד, אחד פרוע ושובב. אני לא מרגישה לבד בתוך היער.
התערוכה תמשיך להציג בחודש הקרוב בגן המדע במכון וייצמן, רחובות
