בוקר טוב איראן

מאת:עמרי חורש
שתפו

ממש בשבועיים האחרונים התעורר הפופ הישראלי, שרוב ימות השנה שקוע בתרדמת קיץ עמוקה, לתופעה מעניינת. שני שירים יצאו בו כמעט באותו הזמן. שני שירים שעוררו עניין. האחד, דיון אינטלקטואלי, עד כמה שזה אפשרי במציאות הקיימת. השני יצר בעיקר עניין גלגל"צי. אם לא ניחשתם עד עכשיו, מדובר על שירו החדש של יזהר אשדות, "עניין של הרגל" (מילים: אלונה קמחי) ושירו של החייל המזמר עידן עמדי, "נגמר" (מילים: עידן עמדי).

עידן עמדי

לכאורה יש כאן שני שירים שונים מאוד. האחד זכה לקיתונות של שריקות מהיציע, טוקבקים מתלהמים ופסילה גל"צית מדוברת אחת. השני זכה לחיבוק החם של התקליטייה (או הדסקייה, אם להיות מעודכנים לרגע) של הלוחשות לכבישים. ממש ליד המקום בו פסלו את אשדות. לכאורה יש כאן שני שירים אמיצים, בוטים, אפילו מבשרי התעוררות. כי מישהו עוד זוכר שיש שטחים ופלסטינאים בכלל?

שני השירים הם שיקוף מדויק של השרים אותם. כל אחד מהם משקף קהל. בעוד השיר של אשדות מתיימר לייצג את "ישראל השפויה", מה שמתחוור הוא שנשאר ממנה בעיקר צל צמוק וחיוור, קצת כמו אשדות עצמו. עמדי, לעומתו הוא החלק הארי שבעם. בשרני, שזוף, מגודל, תופס את כל הנפח בחדר. החייל המזמר הזה הוא תופעה מעניינת כבר מימיו בכוכב נולד. גברי- ורגיש, לוחם – ושוחר חופש, שובר לבבות – וביישן. הוא, לטעמי, תופעה מעניינת (ומטרידה) הרבה יותר מאשדות.

הגיבור השב מן הקרב

מי שיקשיב היטב למילותיו של "נגמר", יגלה בשמיעה שנייה ושלישית כמה שמרני השיר הזה. עמדי מתאר בו סיום כלשהו. של מלחמה, של שירות צבאי, של קו מבצעי אולי. אין ספק לגבי התמונה שהוא מצייר בשיר – הוא גיבור הטללים השב מן הקרב. כאילו לא עברו 64 שנים ממלחמת העצמאות. מדהים לחשוב כמה קרוב יצא השיר למותו של חיים חפר, וכמה מעט השתנה. הנה שני בתים להשוואה:
"הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפּ שֶׁעָבַר
שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר
הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר
שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר."

אני יושב עכשיו קרוב אל השמיים,
מנסה למצוא תשובות לשאלה,
על הדרך גם חולץ ת'נעליים
חיילים עכשיו עוזבים ת'מרכבה…
כן אני יושב שם, חושב
קצת עלייך, להכאיב מעט ללב,
את המשפט הבא את בטח מכירה,
יום-יומיים אני בא בחזרה..נגמר..נגמר..נגמר?

עמדי מבטא בשיר הזה את כל החוליים של המדינה שהתרגלה לשמירות של שמונה-שמונה על עם אחר. לזיין וללכת. לגמור ולעזוב, אחריי המבול. שירתתי כי חייבים, עשיתי את כל מה שפקדו עלי, גם אם זה גרם "לאנשים לאבד את העיניים" כמילות הבית האחרון. אבל עכשיו, נגמר. זו הצרה של מישהו אחר, בטח לא שלי. אז אבכה על זה קצת, אולי אכתוב שיר רגיש. שיגמר, שיהיה כבר מחר.

מי האנשים שלא מחכים?

מה שאין אצל עמדי בכלל, זו התמודדות אמיצה, הצעה לשינוי ופקיחת עיניים או בדל של ביקורתיות. עמדי שר על "מדינה אחת ליד ירושלים" שם "אנשים לא מחכים לגיבורים באף פינה". מי האנשים האלה, עמדי? מי האנשים שלקחת להם תמימות, חיים אולי, בשם מדיניות קדושה? אין להם פנים ולא שם ולא מדינה. וזה בעצם כבר לא מטריד אותך כל כך, כי לך נגמר. ולהם?

וזה מדאיג. זה מדאיג כי ההתקבלות של שני השירים משקפת כל כך הרבה. עמדי מחובק, לוהט מהאנרגיה שמפיקה בימים אלה מפלצת הביברמן. ומי שמנופף בדגלי אזהרה, גם אם בוטים, אמהות לילדים שתיכף מושלכים לכבשן השטחים – מושתקות בברוטליות. להן אין זכות דיבור. תיכף גם לבנים שלהן יקחו את העיניים לשלוש שנים. והם יעשו שם דברים נוראים. יחזירו להם אותן רק כדי שיוכלו לבכות שלוש אחר כך ש"נגמר, נגמר, נגמר".

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות