ברשימה שפרסמה חוקרת התרבות ארנה קזין בבלוג שלה, תחת הכותרת "תחילה של מחשבה על הכנוּת", היא מספרת על דברים שנשאה באירוע לרגל צאת תרגום של מרינה צווטאייבה. קזין התעמתה עם טענותיה של המחברת בדבר כישלונה הידוע מראש של אהבת נשים, כיוון שנשים אינן יכולות להביא ילד משותף, פרי גופני של אהבתן.
קזין, הנמצאת בזוגיות לסבית ועוסקת רבות בכתיבה על אודות זוגיות זו, ובכלל מיניות ומגדר, דחתה את הטענות השמרניות של צווטאייבה, ודיברה (על פי עדותה) "בשבחי האפשרויות הגלומות בקשר האהבה הלסבי בכלל, ובזה של בת זוגי ושלי באופן מסוים – הדפתי את הטענה של צווטאייבה, וכאילו אמרתי: אילו הבלים! אצלנו בלסביוּת דווקא הכול בסדר, הכול מעולה!"
להסיר את השריון
בהמשך הרשימה מסבירה קזין כי הבינה שחטאה במידה מסוימת למהות המפגש, שמטרתו היתה לנהל דיאלוג עם הטקסט. "חשבתי שאני עצמי, לכל הפחות, הייתי עסוקה בהדיפת המתקפה השמרנית, ולא השתהיתי לרגע על העניין עצמו. וחשבתי שהרבה יותר מעניין, במקום שבו אני נמצאת היום, להירגע קצת מהחרדה שלי מפני השמרנות. אפשר כבר להסיר את השריון, להניח את הקשת ואת החץ. לדבר לא רק על מה שנהדר בהוויה הלסבית – על הכוח, על הסקסיות ועל היצירה – אלא גם על מה שמורכב, ומה שמאתגר, וכן, גם על מה שחסר".
והיא מוסיפה: "עכשיו אני חושבת: כנות בכתיבה אינה זהה לאמירת אמת והיא אינה ההפך משקר. כנות היא ההפך מהתייפייפות". מחשבות אלו גורמות לה להגיע למסקנה כי "הדברים שכתבתי בהרצאה היו אמת, אבל לא היו לגמרי כנות. לא קשה להקפיד על האמת בכתיבה – כזו שאפשר להוכיח בבית משפט – אבל קשה להקפיד על כנות. החיפוש אחר הכנות מתקיים בין השורות, ברווחים, בשתיקות".
בין האמת לכנות
הטקסט של קזין חשוב עבורי משתי סיבות עיקריות: ראשית, מפני שהוא נוצר בעקבות חוויה קונקרטית, שבעת התרחשותה היה נדמה לכותבת כי היא פועלת בצורה הנכונה ביותר (על פי אידיאלים נעלים של "מגוון, חופש וקוויריות", לפי קזין), ואילו לאחר מכן היה בה את הכוח הפנימי להתעמת עם עצמה ולעמוד על החסר בתוך השלם שהציגה.
המסקנה אודות הכנות נכונה מאוד לטעמי, ולו משום שהיא אינה מבטלת את האמת. כפי שטוענת קזין, היא לא שיקרה באותו ערב, אלא ניהלה את הדיאלוג המתבקש עם הטקסט השמרני, במקום שבאמצעותו תבחן את ה"עכשיו" שלה, מה שלדידה יכול היה להיות מעניין יותר.
אז מה זו כתיבה כנה?
סיבה שנייה לכך שאני מוצא את הטקסט של קזין חשוב היא סוגיית הנמענת שאליה היא מתייחסת: "והרבה תלוי, אני חושבת עכשיו, בנמענת של הדברים. למי אני כותבת? האם אני כותבת לקוראת השמרנית, שאותה אני מבקשת לשכנע, וממילא לרָצות? האם אני מנסה בכתיבה להזיז את השמרנות מדעתה? ואם כן, האם אני לא נידונה כך לכתיבה שמשטיחה כל ויכוח פנימי, כל אי-ידיעה?
נדמה לי שכתיבה כנה מחייבת לוותר על הקוראת השמרנית, או על כל קוראת אחרת שאותה אבקש לכבד או לנער. אולי כתיבה כנה היא כתיבה למראה? אולי אם אכתוב להשתקפות שלי במראה, אם אדרש בכתיבה להישיר מבט, לראות את הקמטים, את הכתמים, את המבט העייף, המתאמץ, ולדבר אליו, אולי יקרה משהו כן בכתיבה?"
שאלת הנמען
אני נוטה להסכים עם קזין. שאלת הנמען היא מהותית בכתיבה ביקורתית על תרבות. שיח אמיתי, כזה שמעורר מחשבה וקורא תיגר, לא יהיה שלם אם יהדוף טענות ותו לא; אם יציג תמונה הפוכה ממה שנמסר במושא הביקורת מבלי לעורר את הסדקים האלמנטריים של ההוויה האישית של המבקר/ת ושל התרבות בה הם חיים.
כאשר הנמענת היתה מה שנכנה בגסות 'דמות האישה הלסבית', קזין תקפה (ובצדק) את הטקסט השמרני משום שהוא סתר את אמונותיה ואת פרקטיקת חייה. אך לא די באמת. הכנות היא שתיצור מרחב ביקורתי בעל תוקף והמשכיות. כנות שתעמוד על הבעיות והמהמורות בהוויה זו, מתוך התמודדות עם הטקסט שמדבר על אודותיה, ולו משום שהוא נוגע ב"נקודה רגישה" ומחייב את הנמענת של צווטאייבה להגיב.
הדברים נכונים לכל תחום של כתיבה ביקורתית. בבואנו לבחון יצירה תרבותית, מגמה או מהלך תרבותי, עלינו להימנע מהתייפייפות, כפי שמציעה קזין. הצגה כנה תהיה הצגה כואבת, חודרנית ופולשנית לעתים, מתעמתת ובוטה. היא אינה יכולה לפסוח על הקושי משום שהיא תהא חסרה.
הדרה של תרבות הילדים
מחשבות אלו גרמו לי לתהות על כתיבה ביקורתית על תרבות לילדים בה אני עוסק. שאלת הנמען הינה סבוכה מלכתחילה במקרה זה: היצירות מיועדות לילדים אך השיח מתעלם מהם כמעט לגמרי, או לכל הפחות: אינו מופנה כלפיהם. הביקורת – אמנותית, חברתית, פוליטית – תיכתב עבור נמענים בוגרים וגם תיקרא או תישמע על ידם. אנו מדירים במכוון את הילדים כנמענים כאשר אנו מנתחים ספר מאויר למשל, או בוחנים את ההשפעה של הפסטיגל כסממן תרבותי פופולרי.
ולא משום שאנו מתמקדים בחינוך והשיח עצמו הוא אקדמי או פילוסופי ואינו נוגע לרמה הקוגניטיבית של הילדים, זוהי רק המעטפת החיצונית של העניין. אנו מדירים אותם כיוון שנוח לנו לשמור על מידה של ריחוק, שמאפשרת לנו להתבונן על הדברים "מגבוה", כאילו היצירות התרבותיות לילדים אינן משקפות גם אותנו ואת המהלכים התרבותיים והנפשיים שעוברים על החברה שלנו.
לבקר את הפסטיגל ולא באופן שטחי
שיח כזה, כך אני מבין, אינו יהיה שלם למעשה אם לא יהיה כן ודרכו אנו נבין גם את "עולם המבוגרים": את התהומות שבחיינו שגורמות לנו לתפוס את היצירה לילדים בדרך כזו או אחרת, לזהות את המצוקות שמעלים היוצרים באומנותם, ולהתעמת עם מהלכים תרבותיים שאנו מכוננים בעצמנו ומנחילים לילדים.
יתרה מכך, אנו מחויבים להתבוננות ביקורתית כזו כלפי עצמנו כחברה. שיח שיתמקד באמירות כנגד הפסטיגל לדוגמא כמוצר פלסטי, רדוד וקפיטליסטי, ישטיח לחלוטין את הדיון. במקרה זה עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנו תופסים את הפסטיגל ככזה, מדוע אם כן הוא כה פופולארי, איזה ערך יש לו עבור הילדים ומה מקומנו כחברה וכתרבות בהשרשת הפן התרבותי שהפסטיגל מייצג.
פנימה והחוצה
הביקורת חייבת תמיד לנוע פנימה והחוצה, ללא הרף. ולפיכך, ייתכן והנמען הגרעיני צריך להיות הילדים עצמם ולא המבוגרים. אינני מתכוון לגישה בנוסח "מה נכון ומתאים לילד", שהיא גישה דידקטית, משעממת ועקרה, אלא להישיר מבט כן אל הילדים ולחשוב עליהם כנמענים בעת הכתיבה. לנסות להבין מהו הדבר הזה שמשקף אותם, שעשוי לדבר אליהם, שמעורר התנגדות. ומתוך כך, לצאת החוצה (וכמובן, שוב פנימה) אל החברה עצמה – מה היצירה משקפת אצלנו, כיצד אנו מעצימים או משתיקים תופעה וכדומה.
תרבות לילדים – מעצם היותה עירוב כמעט בלתי נתפס של ילדות ובגרות, חירות והבניות – מעוררת פרדוקסאליות, רב-כיווניות ומחייבת לשאילת שאלות מעמיקות הרבה מעבר לניתוח ספציפי של יצירה. אנו מחויבים לאמת הסובייקטיבית שלנו כמבקרים, אך הכנות – שתוליד שיח אמיתי – תגיע כאשר נהיה מוכנים לזהות בעצמנו את החוסרים ולהתמודד אחת ולתמיד עם המשבר הגדול של אובדן הילדות אצל כל אחד מאיתנו.
