סוף מדורת השבט

מאת:יוסף אוחנה
שתפו

דוד בן גוריון יכול לנוח על משכבו בשלום. הטלוויזיה כפי שאנחנו מכירים כיום נמצאת בתהליך גסיסה. ההנחה שלי היא שבעוד כ-50 שנה, כאשר דור ההורים – הצרכן העיקרי של מדיום זה – ילך לעולמו, הטלוויזיה תלך יחד איתו. זוהי סוף מדורת השבט.

שידורי הטלוויזיה בישראל החלו ב-1966, עד אז הייתה התנגדות רבה למדיום. ממשלת ישראל ובראשה בן גוריון התנגדו להפעלת טלוויזיה בארץ בשל החשש שהטלוויזיה תקלקל את הנוער, תגרום לירידה בקריאת ספרים, ותביא לפגיעה בזהות המתגבשת על ידי החדרת התרבות האמריקנית הקלוקלת לארץ ישראל.

ממשיך להתהפך

כיום יותר ויותר אנשים נפטרים ממכשירי הטלוויזיה, מדווחים למדינה שאין ברצונם לשלם את האגרה לערוץ 1 ועוברים למדיום אחר – המחשב. העניין הוא שאין זה הדבר היחידי שנעלם בשנים האחרונות מן הנוף הישראלי, בין היתר ניתן להצביע על חסרונם של טלפונים ציבוריים, מכשירי וידאו, חנויות מוסיקה ופוליטיקאים בעלי ערכים. ועל כן ניתנת לבן גוריון הרשות להתהפך שוב בקברו.

על התהליך שעברה הטלוויזיה הצביע לראשונה מרשל מקלוהן, תיאורטיקן מעולם התקשורת, שטען ש"מדורת השבט" הוא מושג המייחס לטלוויזיה תפקיד חשוב בהגברת הלכידות החברתית של קהילת צופים. הוא תיאר את תורתו באמצעות שלושה שלבים: הראשון, השלב השבטי, כאשר אנשים ישבו סביב מדורות ותיקשרו בתקשורת אישית פנים אל פנים; השני, שלב הדפוס, כאשר אנשים זנחו את המדורות, עברו תהליך ניכור והפכו לפרטים; והשלישי, שלב השבט הגלובאלי, שבו ממלאת הטלוויזיה תפקיד דומה לזה שהיה בעבר, כאשר אנשים ישבו בצוותא סביב מדורת השבט.

ברוכים הבאים לשלב האווטר

אך כיום, בתקופת האינטרנט, יש צורך להוסיף שלב אחד נוסף בתיאוריה של מקלוהן תוך כדי התחשבות בשני תהליכים עכשוויים: פירוק הלכידות המשפחתית לפרטים אינדיבידואליסטים, ולכידות מחודשת של אותם פרטים עם זרים אחרים במרחב הווירטואלי. אני מכנה את שלב זה "שלב האווטר"; מושג הלקוח ממשחק אינטרנטי בשם "Second Life" המתאר עולם וירטואלי שבו לכל אחד יש דמות והוא עובר איתה במרחבים, פוגש אנשים ויוצר אינטראקציה בדומה לפעילויות של בני אדם בעולם האמיתי.

אובדן הטלוויזיה לאינטרנט אינו מסתכם רק בפינוי רהיט מרכזי מחדר הסלון, אלא הוא מהותי בכל אספקט שניתן לחשוב עליו. רק המחשבה על כך שבאתרי המכירות לא תופיע יותר טלוויזיה ברשימת המכשירים האלקטרוניים למכירה היא בלתי ניתנת לעיכול. שלא נדבר על חנויות חשמל אשר מסכי ענק כבר לא יקיפו את קירותיהם מכל עבר – תרחיש שהיה שמור עד כה רק לספרי פנטזיה; טקסטים שאף אחד מצופי הטלוויזיה האדוקים לא היה קורא בחייו.

כך שאם נחזור לדאגותיו של דוד בן גוריון, נגלה שהם היו לשווא מלכתחילה. הבעיה היא מובנית בתוכנו: זו לא הטלוויזיה שעושה מכולנו אידיוטים כתוצאה מצפייה בה, אלא זוהי רק מראה, והיא משקפת את נפש הצופים שלה, שרובם אידיוטים בכל מקרה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות