אימא'לה, מפלצת

מאת:עודד וולקשטיין
שתפו

"בהדרגה התבהרה לעיניי תגלית חשובה אף יותר. התברר לי כי הייתה לשכניי דרך למסור זה לזה את רשמיהם ואת רגשותיהם על ידי השמעת צלילים ברורים. קלטתי שהמילים שאמרו עוררו מדי פעם הנאה או כאב, חיוכים או עצב בנפשם ובפניהם של השומעים. היה זה ידע כמו-אלוהי, והשתוקקתי בלהט להתוודע אליו. אבל כל נסיונותיי עלו בתוהו. היגוים היה מהיר, ולמילים שאמרו לא היה קשר גלוי לעצמים הנראים לעין, כך שלא הצלחתי בשום אופן לפתור את תעלומת נושאי התייחסותן… למדתי ושיננתי את המלים 'אש', 'חלב', 'לחם' ו'עץ'. למדתי גם את שמות יושבי הבקתה עצמם. לצעיר ולצעירה היו כמה שמות, אבל לאיש המבוגר היה רק אחד, 'אבא'." (מרי שלי, "פרנקנשטיין", 1818)

יצור חסר-שם מוצא מקלט בצריף הנסמך לבקתה מוארת, ומציץ ממחבואו אל הפלא הנבצר של השמות. הסצינה הזאת מספקת מפתח אפשרי לרומאן הגוֹתִי המפורסם ביותר שיצא מן הספרות האנגלית של המאה השמונה-עשרה, ואולי גם לז'אנר כולו. המפלצת נטפלת ללשונם של דרי הבקתה, מעתיקה את שיחתם למאורתה. ואמנם, המספר הגוֹתִי הוקע על ידי הביקורת של תקופתו כטפיל, המתארח במבניהם של ז'אנרים ראויים יותר (בראש-ובראשונה, הרומאן), בוזז את משאביהם ומסלף את צורתם; היצירה הגוֹתִית הצטיירה כשטן הלובש את צורתו של קורבנו, מתנכל לו בחיקוי פארודי, מרוֹקן.

רבות מן היצירות המרכזיות בז'אנר הפנימו את הדימוי המרשיע הזה, עד כדי הזדהותו המפורשת של המספר הגותי עם השטן, אמן החיקוי והמסיכה. אין זה מקרה, אם כך, שהסצינה הזאת נמסרת מפיו של היצור עצמו, בשעה שפרקיו הקודמים של הספר מוגשים בקולו של יוצרו. הצריף הגובל בבקתה הוא אתר היעשותו של ה"דבר" לדובר, הקבר שהמספר הגותי נחלץ מתוכו בכוחו של המבט אל במת הפולחן של הלשון (היצור משנן, כמו לשם ריטואל, מילים שקשה להחמיץ את טעינותן ה"בראשיתית": אש, חלב, לחם, עץ). אבל איזה מן מבט הוא זה, ומה הוא מעולל ללשון עד שהיא נהפכת לסיפור אימה?

 מי זה בכלל פרנקנשטיין?

אולי אפשר ללמוד משהו על טבעו של המבט הזה מן המבט-הנגדי שהחזירו לו דורות של קוראים. כל מי שמכיר את סיפור פרנקנשטיין באחד ממאות גלגוליו (בספרות, בתיאטרון, בקולנוע ועוד), לא יהסס לנקוב בשמה של המפלצת: פרנקנשטיין. אך מצד הטקסט כפשוטו, לפחות, זוהי טעות: ויקטור פרנקנשטיין הוא שמו של המדען, שהתקין את היצור. המפלצת עצמה נשארת חסרת שם לכל אורכו של הרומאן. אבל טעות נחושה ועקבית כל כך ראויה ליותר ממחווה מלומדת של תיקון. מהי ה"אמת" האצורה בשגיאה הזו, המאיימת להאריך ימים אף מעבר לרומאן עצמו? על מה ביקשו דורות של קוראים וצופים לגונן, כאשר העתיקו אל היצור את שמו של אביו?

אנחנו קוראים סיפורים מִרְווחת הבקתה המוארת. אחיזתנו בלשון – או מוטב, אחיזתה של הלשון בנו – מוחשת לנו כטבעית במידה כזו, שאיננו "רואים" אותה. אבל הבן הדחוי, שמעולם לא ניתן לו שם, הבן המוקצה, שאביו לא הכניסו בסודו של הדיבור – איזו ברירה נותרה לו מלבד לראות את מנגנוניה של הלשון, לשמוע את שאון פעולתם בשעה שאנחנו, המסובים בבקתה, פשוט מדברים? היצור הלא-מדבר לוקה בעודפוּת חושית, הופך למציצן שהלשון עצמה היא מושא התשוקה שלו ("היה זה באמת ידע כמו-אלוהי, והשתוקקתי בלהט להתוודע אליו"). במקום להיות נתינה של הלשון, הוא נעשה למחזרה הנלהב. אֵין-שְמוֹ הוא הלשון שבה הוא שר את אהבתו האסורה לשפה.

כשהלשון והעולם מצטלבים 

ובאהבה כמו באהבה. היצור ממתיק סוד עם צידה הפרוץ של השפה, קורץ לשרירות הגמורה הניצבת ביסוד מבניה: "למילים שאמרו לא היה קשר גלוי לעצמים הנראים לעין…" מול ריבוי השמות של הבנים, האב – הנקודה הארכימדית שכל המערך המשפחתי-לשוני מתנודד עליה – עדיין מקנא למעמדו כצומת שבו הלשון והעולם מצטלבים בהלימה "הכרחית" באמצעות השם האחד, הבלתי-חלופי ("לצעיר ולצעירה היו כמה שמות, אבל לאיש הזקן היה רק אחד, 'אבא'.").

אך כמה זמן יעמוד לו כוחו תחת מבטה של המפלצת? היצור כבר "ראה" שההתגוררות בתוך הלשון אינה אלא תנועה מתמדת בין פונקציות מתחלפות, מוּתנות: "לנערה קראו 'אחותי', או 'אגתה', ולצעיר 'פליקס', 'אחי', או 'בני'." הוא כבר יודע, ש"אבא" אינו אלא הד קולו של הבן הנכון לקרוא לו "אבי" (ממש כמו "אחותי" או "אחי" או "בני"). אבל הבן המגורש, שמעודו לא זכה לשם, לא יידע לומר "אבי" לעולם.

להעתיק את פניה החרושים של השפה 

הבן שאין לו שם מפשיל את שמו של אביו ומגלה את ערוותו: הוא מסיט את 'אבא', ורואה איש זקן. באין לו שם לגשת בו אל 'אבא', הבן המגורש נרכן אל זקנתו. שנתו הנודדת מוליכה אותו אל גופה העייף של הלשון. מאין שושלת, הוא מתייחש אל בשרה שבע-הימים. מי שהוגלה מן ההיסטוריה נעשה בעל-כורחו לרָשַם קורותיה של השפה. במקום לחדש את עלומיה בשמו, הוא סועד את זקנתה. במקום לכסות את פניה בשמו של האב, הוא מעתיק בנאמנות את פניה החרושים.

הוא מונה את גלגוליה, מרבה קמטים וגידולים ואברים שנַעָווּ מזמן; במקום לדבר, הוא עושה מן השפה מפלצת, מקים לו גוף של אהבה. במקום לומר "אבי", הוא פורט את פני האב לכל התווים שעשו בהם שֵמוֹת, טועם ערוצים נשכחים בלשונו הגמלונית, מטעים עיצורים לא-קרואים בשפתיו הבשרניות. הבן הטוב משכיל, כאביו לפניו, להפוך את פניו מגופו של השם; אך הבן שלא הוּשְכַּל ולא העמיד לו פנים הופך את פניו של השם אל גופו ההרוס. הבן המְגָלֶה את פניו של אביו הוא מספר, המפתה את השם להחזיר את פניו אל גופו הנהפך, לקפוא על עומדו כנציב מלח בשעה שהוא נקרא לעזוב, להניח מאחוריו את העיר החטאה, כאביו לפניו. במקום לומר "אבי", היצור בא אל האב מאחורי שמו ומאמץ את זקנתו אל פיו.

להגלות את אימא כדי להקים את אבא 

בהלה בבקתה. בן שאין לו שֵם צָר על מעגל האור שבתוכו אנחנו מדברים. הוא מביט בפניו של אבינו, ואינו קורא בשמו. עוד מעט יפקיר את "אבא" להמון מילים זרות, יקבור את השם היחיד תחת תל של מילים נרדפות שֶיְחַשְבוּ להן מקלט בגבולותיו. בַּאֵין-לו-שֵם שלו הוא משחית את פני אבינו. טוב, הוא לא משאיר לנו ברירה. ניתֵן לו שם, ולא רק זאת אלא שנאלץ אותו לשאת את שם אביו. נקרא לו פרנקנשטיין, וכך בעל כורחו, בעצם שמו יִקְרָא אבי, אבי. ושֶקֶט בבקתה. אנחנו מדברים.

וגם הורגים. ביסודה של כל פעילות לשונית מונח אקט של הקרבה. כדי להקים את השם היחיד "אבא" יש להגלות מן הזירה את אמא, להשכיח את התענוגות והכאבים שבשרה חקק פעם באילמוּתנו. אבל היצור שאין לו שם אוהב את הלשון, ומי שאוהב מכוון תמיד אל הבשר, להנאה ולכאב: "קלטתי שהמילים שאמרו עוררו מדי פעם הנאה או כאב…". דיירי הבקתה מיטָהרים בלשונם, ואילו מקלטו של היצור גובל בדיר חזירים, כמעונם של כל האוהבים. הוא מתקרב למעגל האור של טקס העולָה, אבל טועה במילותיו של הלחש. במקום לבער את זיכרה של האמהות הקדומה, הוא מטמא את המזבח בשמותיה: הוא אומר "אש". הוא אומר "חלב" (מסמנים ארכיטיפיים של נשיות ואימהות). הוא ניגש אל המקום שבו אנחנו מדברים, אבל בדרך החלב. במקום לבוא אל הלשון במחי שכחתה של הלידה – "אבא" – הוא מיילד את עצמו לתוכה. אנחנו רחוצים ומבושמים, אבל המספר הגותי מזיע בעודו מדבר – כמו באהבה, כמו בלידה.

התשוקה הגותית ללשון

המספרים הגותיים הניחו לסופרי האימה המודרניים – יורשיהם, במידה זו או אחרת – את תשוקתם ללשון, שהייתה לְצוֹפֶן שְמַם החסר: לשון בארוקית-מדי, שבה התאבלו על יתמותם ובה-בעת קִנְאוּ לה. פו, ג'קסון, לאבקראפט, קינג, בארקר ורבים אחרים ביקרו בצריף הגובל בבקתה, קראו בשפתיה של המפלצת בשעה שזו חילצה מגרונה הברות בעמל השמור למי שלא למדו לומר "אבי". השם שלא ניתן נוקב בלשונו של המספר חור לא-נקי: "זה יותר מסובך ויותר מפרך מאשר לחרבן, המאמץ המכָני שאנחנו עושים בשיחה" (לואי פרדינאן סלין, "מסע אל קצה הלילה").

רבות נכתב כבר על "פוריותם" של המחברים הגותיים, אבל החור הזה בולע ואינו יולד: "רוב המבקרים חושבים שהפרוזה שלי היא חתיכת חרא" (סטיבן קינג, בהקדמה לקובץ הסיפורים "משמרת לילה"). אנתולוגיות מסכמות בשקדנות את "תולדות הז'אנר", אבל איך זוכרים בנים שלא נקראו? באיזו לשון רושמים גנאולוגיה של שמות חסרים? המספר הגותי, יותר מכפי שהוא רושם, קורא בשמו של אביו את רישומו של הגירוש. הוא כותב – אם הוא כותב בכלל – אב ליתמותו: מפתל את אין-שמו במה שהוּקא משם האב, בולש את קורותיו בשיירים. נפל לך משהו, אבא. כאן, ממש ליד השם שלך (כל יצירה גותיות היא פארודיה, במובן זה: para-odos – "ליד השיר").

כשהיתמות נעשית זיכרון

המספר הגותי מְפָרֵש בפנים הזקנות החונות על גבולו של השם, פורש בהן את קורות הַפרשָתוֹ מן הזמן, מפריש מהן שֵם לאין-שמו. על-יד השם – בתבנית הפארודיה, בפֶרֶש החוק – היתמות עצמה נעשית לו לזיכרון, למורשת, למילה. המספר הגותי מחזיר אל לשונו של האב את התג העודף – אות הגירוש שנָכוֹנָה עליו, האות האחת שבה ניתן לו לדבר. הלשון אינה מחזירה לו דבר, ובוודאי שאינה מחזירה אותו אל חוגה; אבל בשעה שהיא נזכרת בשיכחתה היא נותנת סימנים בשיכחתו, מונה באוזניו את טעמיה; מלמדת אותו להגיד את אין-שמו, מחזירה לו באות שנתן לה, במתנתו שהיא חוזרת ומגרשת אליו, אות בְּאות.

המספר הגותי מניח על מפתנו של אביו מתנה: גוויית כלב. ראש כרות. חתיכת חרא. הוא יולד מן הפצע שפער בו אביו את שארית שמו, מוציא גנאולוגיה מן התחת: "דלתות המחראות, מטונפות כהוגן, התנדנדו, עקורות מציריהן… רבים גנחו ונאנקו כמו פצועים ויולדות" (סלין). הוא טובל את ראשו בפסולת, לקרוא במרקמיה כִּבְמַרְאָה את תוויה האבודים של זקנתו. תראה, אבא. אתה הולך למות, וזקנתך קוראת בשמי. תקרא, אבא. שכחת לקנח את שמך, והלכלוך שהצטבר ברווחיו אומר לי בני. אתה מבין, אבא: סגרת מפניי את פיך, אבל החור שלי היה פתוח כל הזמן. "בן, הפה הפתוח שלך לא מפסיק לשלשל" (סבו של סטיבן קינג לַסוֹפֵר, בילדותו, על פי האוטוביוגרפיה "על הכתיבה"). שלחת אותי מעל פניך, אבל ירכתי שמך שָעו למנחתי. הפכת את פניי לאדמה, אבל באת אלי מאחורה. תשמע, אבא, איך המילים נוזלות לי מהחור, כמו לפני לידה: "קילוח מים בישר על יציאה" (סלין). מה, כבר גמרת? אתה הולך? בסדר. אני אקרא בפצע שפתחת את חתימת שנותיך הקשות. אני אקרא ואיוולד. לך, אבא. אני יכול לבד.

כמעט מאתיים שנה לאחר הולדתו של היצור חסר השם בספרה של מרי שלי, מספר גותי אחר הולך וּמְיילד את עצמו אל הלשון, בזיעה ובייסורים ובבדידות גדולה: "הוא רכן על הספרים הקטנים כאילו חייו תלויים ביכולתו ללמוד לקרוא. פניו הקטנים היו מתוחים וחיוורים… תמונה של תפוח ואגס, והמילה 'תפוח' רשומה תחתיה בכתב ידו הגדול והמוקפד של ג'ק. בנם העביר את מבטו מן המילה אל התמונה, שפתיו נעות, מחלצות את הצלילים, מזיעות אותם אל העולם." (סטיבן קינג, "הניצוץ", 1977)


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות