"היא שרקה עם שתי אצבעות בפה, כמו שנסיכות עושות"

מאת:אילנה קלמן
שתפו

כסא אדום

הנסיכה נתקעה. היא ניסתה להיחלץ מבין שתי הלבנים שבקיר, אבל התחת שלה היה גדול מדי. "התחת שלי לא גדול מדי", היא מלמלה בעודה נאחזת במשקוף של החלון הירוק הגדול, השמלה מתקמטת והכתר מתחיל להחליק מהראש. דבק מגע. "דבק מגע?! איזו נסיכה מסתובבת עם כתר דבוק לראש שלה?" אחת שלא רוצה שהכתר יחליק לה מראש, כמובן. "זה.לא.פתרון" סיננה הנסיכה. "ובכלל, אולי אפשר להיכנס כבר? מה קורה פה! אני דורשת לראות את הנסיך תיכף ומיד". האמת שהנסיך היה במצב גרוע הרבה יותר. הדבר היחיד שבצבץ מהקיר הנגדי, הצבעוני, היה הקצה של הרגל שלו, עליה נעל נעליים של נסיכים. כל שאר הוד נסיכותו היה מחוץ לחדר, כך שלא יכולתי לשמוע אם הוא מתלונן או לא. תיארתי לעצמי שהוא לא יכול להיות מרוצה מדי ממה שקורה, אבל לא נראה שהרגל מנסה לשפר את המצב. הוא חי?! לא לא, הוא בטח רק נרדם. הסיטואציות האלה מעייפות בהחלט. ניסיתי בכל אופן שלא לחשוב בקול רם מדי, כדי שהנסיכה לא תשמע אותי ותיבהל.

כשהסתכלתי שוב על המקום בו היא היתה, נראה היה לי לרגע שהיא מצליחה להשחיל את המותניים שלה, או אולי אלה הלבנים שהתרחקו זו מזו, בכל זאת, התחת שלה… "לא גדול!" סליחה, לא גדול, אבל אז נשמעו צעדים בחדר והנסיכה נשאבה חזרה לעמדת המוצא שלה, כתר דבוק לראש ועיניים מצטמצמות בכעס. הצעדים די הבהילו אותי וגרמו לי להתיישר בכיסא האדום שלי, והנסיך, שכנראה היה חי לגמרי, נבהל אפילו יותר ממני. נעל הנסיכים שלו נבלעה בקיר ונעלמה.

"את מתביישת בי, זה העניין?" הנסיכה הוציאה מראה קטנה מכיס השמלה ובחנה את סימני הדבק על הפוני שלה. "אנחנו מכירות כבר משהו כמו…" המראה נפלה לרצפה בזמן שהיא ניסתה לחשב את החודשים בעזרת האצבעות. "לדעתי, כמו מלא זמן!" נכון, נכון. ועדיין, היום זה פשוט לא יכול לקרות. "למה לא!" צעקה הנסיכה. "אני רוצה לשחק. בטח הנסיך קיבל את כל הדברים המגניבים, נכון? בגלל זה הוא לא פה". הנסיכה חיכתה לתגובה שלי, וכשזו לא הגיעה הוציאה ספר קטן, שעל הכריכה שלו בטח היה כתוב משהו כמו "המדריך לנסיכות" ושקעה בקריאה. זה נראה די מצחיק, נסיכה שחצי אחד שלה בחדר והחצי השני מתנדנד בחוץ, מעלעלת בדפים של ספר כשאני די בטוחה שהיא עדיין לא יודעת לקרוא. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים ולגרום לה להיעלם. עכשיו, כשהיא לא מסתכלת עלי, אולי זה יהיה קל יותר.

חשבתי על עוגת שוקולד. על אופניים עם גלגלי עזר. על פרות משה רבינו לעומת פרות רגילות. נרדמתי. הנסיכה החזירה את הספר לכיס השמלה והחליקה בשמחה אל תוך החדר. היא שרקה עם שתי אצבעות בפה, כמו שנסיכות עושות, והנסיך חמק אל תוך החדר באותה הקלות, חודר דרך הקיר הצבעוני כאילו היה חתיכת חמאה מקושקשת. תוך מספר שניות הופיע מולם ארמון גדול, זהה לארמון שראיתי פעם בטלוויזיה. "איפה הכרכרה עם הסוס?" שאלה הנסיכה את הנסיך, והוא ענה לה שהפעם הולכים ברגל. הסבירו לנו לא מזמן על חשיבות הכושר הגופני. במפתיע, הנסיכה לא התווכחה והוציאה מתוך הכיס של השמלה שלה נעלי ספורט עם עקב קטן. הם שילבו זרועות וצעדו לעבר הארמון.

מושב מונית

לא היה אכפת לה לאן נוסעים. היא גם לא שאלה וכולם חשבו שמזמן כבר איבדה קשר עם המציאות. היא לא איבדה, הקשר עוד היה שם, אמנם לקח לה קצת יותר זמן למצוא אותו וקצותיו כבר היו פרומים, אבל הוא עוד היה שם. אכפת היה לה שהנעליים שנעלה לה הבת שלה לא היו נוחות, נעלי ספורט כאלה של זקנים. לזקנים אין כבר את הכוח להתלונן, ומעניין כמה זקנים מסתובבים עם נעליים לא נוחות ורק חושבים על זה בינם לבין עצמם, דוחפים הליכונים עם קלחי תירס בקצוות ושותקים. הבת שלה כבר הסבירה לה אחרי שצעקה באחד הימים בגן הציבורי ש"שמים להם תירס בהליכונים! אני אומרת לך!" שמדובר בכדורי טניס. ואיזה מן פתרון זה לשים כדור טניס קרוע על רגל של הליכון. עדיף לחשוב שמדובר בתירס. לפחות כשאתה מגיע ליעד שלך עם ההליכון הנוראי הזה אתה יכול להתיישב בצל, להפוך אותו ולקטוף כמה שבא לך. אם היה מספיק אכפת לה, היא היתה חולקת את המחשבה הזו עם נהג המונית. אבל כנראה שגם לו לא אכפת.

הבת שלה שאלה בפעם השלישית "סליחה, זה עוד רחוק?" והנהג הוציא בפעם השלישית את הקיסם מהפה, סובב את הראש בזמן הנהיגה וענה לה במין לעג מודע ש"לא רחוק, כפרה. נוסעים הכי מהר שאפשר". המספרים שעל צג המונה התחלפו. הנהג עצר ברמזור ופיהק. המספרים שעל צג המונה התחלפו שוב. היא לא רצתה להיות כאן, המחשבה היכתה בראשה פתאום. היא לא רצתה להיות כאן, זה הכל. לא במונית, ולא בדרך הזו שמובילה לאן שהיא מובילה, ולא בעיר הזו. היא רוצה לצאת מהמונית. "נהג, אני מעוניינת לצאת מהמונית", היא קראה.
היד של הבת שלה הוטחה מיידית בברכה. "אמא, די. לא עכשיו".
"נהג!"
הנהג הוציא את הקיסם מבלי להסתובב הפעם, ורק הסתכל על ההתרחשות דרך המראה האחורית.
"לצאת!"
"אמא, בבקשה. אנחנו נגיע עוד מעט. נכון נהג?"
המספרים שעל צג המונה התחלפו.
"כן, בטח. עוד מעט. אנחנו תיכף מגיעים". הוא נשמע פחות בטוח בעצמו הפעם, חשש ששתיהן עוד עלולות לצאת מבלי לשלם.
"אני יודעת שאתה סתם נוסע, נהג. אתה רוצה לקחת לנו את כל הכסף כי אנחנו יהודיות". היא לקחה את היד של הבת שלה, יד חסרת אישיות, מלאת פצעים, חתכי נייר וקמטי גיל מוקדמים מדי, היא בזה ליד הזו, והרחיקה אותה ממנה. שולי השמלה שלה התקמטו.
"אמא, הכל יהיה בסדר. תסלח לה נהג, היא… מבולבלת. שוכחת איפה אנחנו".
"זה בסדר, הבית שלכן מעבר לפינה". הוא פנה לרחוב צדדי ועצר. הבת שלה מיהרה להוציא שטר מהארנק ולמסור לו. אחר כך יצאה מהמונית ופתחה לה את הדלת. היא יצאה לאט, בסטייל, ללא שום הליכון ותירסים והסתכלה לאחור כדי לא להסתכל קדימה. הנהג בהה בה. היא ירקה לעברו.

כורסה

ואיפה ישן בעלך?
אה, על הכורסה בסלון.
באמת? נוח שם?
כן, בטח. אין בעיה. הוא ישן ככה מאז שעברנו לפה.
לא קשה לו? עם כל הרעש והילדה.
הילדה לא עושה רעש בכלל. אתמול גם רשמתי אותה לגן פה בהמשך הרחוב.
באמת? בת כמה היא?
בת שלוש וחצי, היא ילדה גדולה.
לא קשה לה? עם כל הרעש והילדים.
הבנתי שזה גן שקט. הם ישנים בצהריים, זה יום ארוך. זה מסתדר לי טוב עם העבודה.
והבישולים?
בערב, כשאני חוזרת. הכל בסדר, באמת. תודה.
בטוחה? כי אם רק תיתני לי להכנס, אפשר לשבת ולדבר.
לא, זה בסדר. אני פשוט… אין לי זמן כרגע.
אולי בעלך ירצה לשבת קצת עם בעלי, בסופי שבוע משעמם לו, יושב בבית ומשגע אותי.
איזה בעל?!
אמא? אל תתרגשי, אני תיכף באה.
איזה בעל?!
זאת אמא שלי, מצטערת, היא קצת מבולבלת.
זה בסדר, גם אמא שלי לא הסכימה לקבל את בעלי הרבה זמן. הוא היה סתם עובד בסופר, לא כמו היום שיש לו משרד רואי חשבון, הכל מסודר, כל סוף חודש הולכים למסעדה. אולי תצטרפו פעם? את ובעלך?
אין לה בעל! אין לה בעל!
אמא, בבקשה.
מה זאת אומרת? את לא נשואה?
היה, כבר אין. הכל ככה בחיים. גם לי היה בעל וכבר אין אמא…
טוב, אני צריכה ללכת. מצטערת. אנחנו נדבר כבר, כן?
כן, אני… אני באמת מצטערת. אני אעלה אליך בערב, נדבר קצת.
זה בסדר. בהזדמנות. תהנו מה…מהספה.
זאת כורסה, דרעק!

כס מלכות

"עכשיו אתה צריך להתאהב בי ואז אנחנו נתחתן", הסבירה הנסיכה לנסיך בפעם השניה. הנסיך לא נראה משוכנע. הם עמדו באולם הכניסה של הארמון והוא חיפש במבטו שולחן ערוך שניתן לאכול עליו ארוחת צהריים. "מה זאת אומרת להתאהב?" שאל.
"מה מה זאת אומרת? אתה צריך להתאהב בי כדי שנוכל להתחתן". הנסיכה ניפחה בלון ממסטיק והוא התפוצץ על פניה. היא גירדה את החומר הדביק, גלגלה אותו לכדור קטן והדביקה אותו לצד האחורי של שעון קוקיה שהיה תלוי על הקיר.
"מה זה להתאהב?" שאל הנסיך.
"נו באמת!!" היא התרתחה. "איך אתה לא יודע את זה?"
"המ. אז מה זה?" הנסיך גירד את ראשו תחת הכתר שלו, שהיה בצבע תכלת של בנים.
"אני לא יודעת! חשבתי שאתה יודע!"
הקוקיה יצאה מתוך השעון, לא מודעת למסטיק שדבוק לו לתחת וביקשה מהם להיות בשקט. הנסיך חשב שיכול להיות מצחיק לספר לה, אבל מיד כששמעה היא נעלבה עד עומקי נשמתה, ואחרי שניקתה את השעון עם אקונומיקה מיוחדת לשעונים התעופפה משם.
"אתה פשוט מלשן חצוף!" התרגזה הנסיכה והתיישבה על כס מלכות שעמד משמאלה. הוא נראה כמו כסא רגיל לגמרי למען האמת, אבל הוצב תחתיו שלט כס מלכות, והנסיכה שידעה כבר לקרוא בלי ניקוד, הרגישה שהוא מתאים לה. "חצוף. אני לא אתחתן איתך בחיים!"
"נפלא", אמר הנסיך. "אין לך חוש הומור ואת גם לא יודעת מה זה להתאהב".
"למי אכפת מחוש הומור? לא קראתי על זה באף אחד מהספרים שלי", הנסיכה הוציאה מכיס השמלה את המדריך המעודכן לנסיכות וחיפשה בתוכן העניינים. "חוש הומור… חוש הומור… לא, אין פה כלום! ניצחתי", חייכה בשביעות רצון. "ועכשיו בוא נלך לראות מה יש בארמון הזה". היא התרוממה במהירות ורצה במדרגות שהובילו לקומה השניה. הנסיך מיהר אחריה. היא רצה מהר יחסית לנסיכות רגילות והוא התנשם. עם זאת, למרות שהשתדלה לרוץ כמו גברת מכובדת, מרוב שמיהרה הפילה בדרך את אחת מנעלי הספורט שלה עם העקב הקטן. הנסיך התכופף כדי להרים אותה. פתאום הוא הרגיש שעל חוש הומור אפשר לעבוד.

כסאות פלסטיק

ספסל
חתיכות של ברווזים מילאו את הרצפה. זה היה ציור נפלא. כל ברווז היה מכוסה פלומה בהירה והיו  להם תיקים קטנים. הם היו באמצע עונת הנדידה, בגלל זה ציירתי לכל אחד מהם גם נעליים קטנות כדי שיוכלו ללכת אם יתעייפו לעוף פתאום. בתיק של כל אחד מהם היו מסרק, חולצה להחלפה וסנדוויץ'. לא ראו את כל אלה כי התיקים היו כהים, אבל הגיוני שזה מה שיהיה שם. לרגע חשבתי שאם גם התיקים נקרעו, אולי כל תכולתם תתגלה פתאום והרצפה של הגן תתכסה בכריכי ברווזים. הייתי צוחקת, אם לא היה מתחשק לי לבכות באותו רגע.
"למה עשית את זה?" שאלתי את הגננת.
"למה? כי את לא עושה מה שאמרתי! את אף פעם לא עושה מה שאמרתי!" הגננת עמדה מעלי, גבוהה, רצינית ומכוערת. "מה אמרתי לעשות?"
שתקתי.
"מה אמרתי לעשות?" היא פנתה לאחת הילדות האחרות, שצבעה את הציור שלה בטוש ירוק.
"לצייר משפחה", ענתה הילדה.
"נכון. למה אמרתי את זה?"
"כי זה יום המשפחה היום".
"נכון. ולמה את ציירת ברווזים? למה ציירת ברווזים אני שואלת!"
"הם עוברים דירה, הברווזים", עניתי.
"את פשוט מקרה אבוד", הגננת הרימה את חתיכות הברווזים מהריצפה ודחפה אותן לפח.
"עכשיו כל הילדים שציירו יפה ישחקו במשחק הכיסאות, ומי שלא, יעמוד בצד".
כל הילדים חוץ ממני ומהילד עם השיער השחור שאוכל דפים, סידרו את כסאות הפלסטיק שלהם במרכז החדר. הגננת הפעילה טייפ עם מוזיקה וכולם התחילו לרוץ. הילד שאוכל דפים הסתכל עליהם ושתק. בערך באמצע השיר, הגננת כיבתה את הטייפ. כל ילד מיהר לתפוס לעצמו כיסא. הילד שאוכל דפים התיישב על הרצפה ושפשף את הנעליים שלו. הסתכלתי על החדר וראיתי שבאחת הפינות עומד כסא. רצתי אליו בכל הכוח, לפני שמישהו אחר יתפוס אותו. בדרך כמעט הפלתי כמה ילדים.
"מה את עושה עכשיו?!" צעקה הגננת לכיווני.
התיישבתי על הכסא האדום שלי ואחזתי בו בשתי הידיים. "גם לי מגיע כסא", אמרתי. "גם לי מגיע".
"הכסא הזה לא משתתף במשחק בכלל!" אמרה אחת הילדות.
"לכל כסא מגיע להשתתף במשחק", עניתי לה.

נשארתי לשבת על הכסא האדום גם אחרי שאחד מהילדים נפסל מהמשחק, כסא הוצא, הטייפ הופעל שנית וכל הילדים הסתובבו שוב בחדר.
היא ישבה בחצר. איש לא הטריד אותה. רק השכנה הזו, שחזרה וניסתה להבין איפה בעלה של הבת שלה. היא פשוט התעלמה ממנה, כאילו שמדובר היה בזבוב מטריד. מאחורי הספסל עליו ישבה עמד עץ ירוק, שעשה צל נעים ואפשר לה להישאר במקומה שעות ארוכות. זה היה אחד הדברים המעטים שהיא עשתה מאז ששלושתן עברו לדירה הזו. היא כבר לא יכלה להתרכז בשום דבר אחר.

ללא כסא

לקח לי זמן להתרגל לעבוד בעמידה. בעבודה הקודמת הייתי יושבת כל היום מול שולחן השרטוט ומציירת סקיצות. עכשיו אני עוברת עם אקדח מחירים ומסדרת סחורה בסופר מרקט המרכזי. יש משהו מרגיע באקדח הזה. את מחזיקה אותו ומדמיינת שיש לך כוח במקום הזה, למרות שרוב הקונים לא מבחינים בך. לפעמים אני מתיישבת על קופסת קרטון, אבל מנהלת המשמרת כבר אמרה לי שזה נראה לא ייצוגי. יש איזו שריקה שהבחורה ממחלקת הבשר שורקת, עם שתי אצבעות בפה, שריקה שהיא שומרת רק למקרים בהם מנהלת המשמרת מגיעה. אני יושבת עשר דקות על הקופסה, ואז אני שומעת את השריקה הזו וקמה חזרה. הבחורה מהבשר נחמדה.

זו מהגבינות לעומת זאת, ממש לא אוהבת אותי. כבר מהיום הראשון, כשהיא היתה צריכה להעביר לי חפיפה, ראיתי שהיא בוחנת אותי בצורה משונה. אחר כך שמעתי שהיא מדברת עלי עם האנשים באריזה, אומרת ש"זאתי לא שייכת לפה, ראיתם איך היא נראית? חושבת שלא נאה לה לעמוד כמו כולם, מחפשת כל רגע איפה לעגל פינות. חושבת שהיא איזו נסיכה".

לא אמרתי לה כלום על זה ששמעתי אותה, פשוט ניסיתי לעבוד קשה יותר ומהר יותר. אבל כן, יש משהו מרגיע בעבודה עם אקדח המחירים. העבודה מכנית מאוד ומאפשרת לך להתפנות לחשוב במקביל. אני חושבת על הרבה דברים במהלך היום, כל כך הרבה שבערב נראה לי שאני כבר שוכחת על מה חשבתי בבוקר ומתחילה לחשוב על זה שוב. בערב הדברים נראים אחרת. בערב אני מחזירה את הקטנה מהגן, היד שלה אוחזת חזק בשלי כשאנחנו צועדות הביתה, והיא מספרת בהתלהבות איזה כיף היה. כשבאתי לקחת אותה לפני כמה ימים, היא שאלה אותי איך יודעים אם הילד ששכב על המזרון שלה לפניה שם את הרגליים בצד של הראש או את הראש בצד של הרגליים. שאלתי אם אין לכל אחד מזרון משלו, והיא ענתה שיש שיטה שנקראת "כל הקודם זוכה" ושלפעמים יש לה על המזרון קצת חול. למחרת שלחתי אותה לגן עם סדין למזרון והיא אמרה שהכל כבר בסדר, אבל מאז אני פחות אוהבת לדעת שהיא ישנה בגן. כל יום בארוחת הצהריים אני מקווה שהיא לא צריכה לחשוב איפה היו הרגליים של הילד הקודם, אבל חושבת על זה בעצמי.

הבחורה מהבשר שורקת פתאום, אבל במקום לקפוץ מהמקום ולחזור לעבוד אני קמה ומורידה את הסינר. היום יוצא לי סוף סוף לקחת חצי יום חופש, ואני ממהרת לקפל את הדברים שלי ולצאת לכיוון הגן. ביקשתי מהגננת שלא תשכיב אותה לישון עם כל הילדים, כי אני באה לאסוף אותה מוקדם.

זה מוזר, הדרך נראית לי פתאום הרבה יותר ארוכה. אני חושבת לעצמי שהיא בטח משחקת עכשיו, או מציירת, מחייכת כשאני מדמיינת את ההפתעה שעל פניה. השמש בחוץ מאירה, אבל לא חם. לשניה אני מרגישה מה שהרגשתי פעם, לפני שקרה מה שקרה. זאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, ואני כמעט עוצרת במקום ומנסה להיאחז בתחושה הזו. לשניה אני כמעט בטוחה שאני חולמת הכל ושתיכף אתעורר והכל יהיה אחרת. אני חוצה את השביל במהירות ומזדרזת לרדת במדרגות אל הגן. דרך מסגרת החלון הירוק הגדול, אני רואה ילדה שנרדמה על כסא אדום באחת הפינות. כעבור שניה אני מבינה שזו הבת שלי.

נדנדה

הנסיך חיפש בכל הארמון, אבל הנסיכה לא היתה באף אחד מהחדרים. הוא עבר אפילו במטבח, אבל לא מצא שם איש. אפילו המקרר עמד ריק. זאת אומרת, זה לא שהוא רצה לעצור שם כדי לאכול משהו, זה פשוט מקרה ידוע שנסיכות אוהבות להתחבא במקררים. אבל לא הנסיכה הזו.
לבסוף הוא ראה אותה בחצר הארמון, כשהסתכל דרך החלון של חדר השינה של המלך והמלכה.
כשהוא יצא אל החצר, הנסיכה התנדנדה על הנדנדה הקטנה שעל יד המגלשה.
"מה את עושה?" שאל.
"אני מתנדנדת. היא עומדת להתעורר ואז היא לא תחלום עלינו יותר. היא לא רצתה להירדם היום".
"כן, אני יודע. זה מוזר. בדרך כלל היא אוהבת אותנו". הנסיך חשב קצת. "היי, את חושבת שלהתאהב זה כמו אהבה?"
הנסיכה עצרה את הנדנדה. "לא, לא נראה לי".
"טוב. גם לי לא. נפלה לך הנעל שלך, את רוצה שאשים לך אותה על הרגל?" הוא התכופף לכיוונה.
הנסיכה היתה נסיכה עצמאית והיא לקחה את הנעל מידו המושטת. "זה בסדר, אני לבד".

כסא אדום

הכסא האדום דקר בגב. מישהו טפח על הכתף שלי. בזווית העין ראיתי שהנסיכה חומקת מהר לבין הלבנים וכעסתי על עצמי כי הבנתי שנרדמתי. אמא חייכה מעלי.
"מה את עושה על הכסא?" היא שאלה.
"ניצחתי במשחק הכסאות", עניתי.
היא הושיטה לי יד. "משחק הכסאות נגמר. באתי לקחת אותך".

הסיפור "משחק הכסאות" עלה לגמר בתחרות "פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה". הזוכה יוכרז ב-6.9.2012


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות