התאומות היתומות אילנה וסופיש היו זהות במראה, ושונות מאוד בדרך בה ראו את העולם. כשלאילנה היתה שאלה, היא הלכה אל הרב. ואילו כשלסופיש היתה שאלה, היא קראה תהילים והלכה אחרי האינטואיציה. אבל לא תמיד ככה היו פני הדברים. השינוי החל כשאילנה התחתנה עם שלום, עברה לגור אתו בקהילה חרדית ואיכותית בעיר, והשאירה את סופיש בודדה בביתה המעופש שבמושב.
במשך שנתיים התאומות היתומות היו כמעט בנתק מוחלט. מה שחיבר אותן חזרה היה כשלון הזוג הנשוי להכניס את אילנה להיריון. לאחר שיחה עם הרב, היא ושלום עזבו באופן זמני את הקהילה ועברו לגור אצל סופיש, עד ששלום יחסוך מספיק כסף לטיפולי פוריות. וכשאילנה תיכנס להיריון, בעזרת השם, הם יוכלו לחזור לקהילת היוקרה.
כשבאו למושב, הזוג הופתע לגלות שאיכות חייה של סופיש לא רעה בכלל. הבית שופץ, הגינה פרחה, ובחצר נבנתה בקתה עם מרפסת. הבקתה היתה עשויה מעצי במבוק צבעוניים, אלה היו מסודרים בצורות גיאומטריות שלעתים נראה היה שיצרו אותיות עבריות. הזוג התקשה להאמין שכך הולכים להיראות חייהם החדשים.
המרחק בין הבקתה לדירה של סופיש היה סביר ואפשר פרטיות. המזוזה, המיטה המרווחת והשולחן הקטן שליד המיטה, כולם היום עשויים מאותו עץ בעל מרקם מוקה. על השולחן הקטן עמדו שתי צנצנות גדולות וריקות תוצרת אתיופיה. על הצנצנות היה מצויר נחש שאוכל את הזנב של עצמו, הבהייה בו הפכה אותו למקל. שניהם לא הבינו למה הצנצנות משמשות, אך התביישו לשאול. אין ספק שהזוג חש רגשות נחיתות ביחס לסופיש, שלא רק שעזרה להם מכל הלב וללא שום רצון לקבל תמורה, כעת גם קיבלו את הרושם שהיתה בעלת טעם מתוחכם ומרשים ביותר באמנות.
זאת ועוד, לא רק שסופיש חיה לה חיים שלווים של נוחות ושפע, שבהחלט הוסיפו לה לא מעט חן, היא גם נתגלתה כנדבנית לא קטנה. לבית הכנסת במושב תרמה סכום כה מכובד, עד כי הוחלט לשנות את שמו ל"בית הכנסת ע"ש סופיש" (לאחר שתיפטר מן העולם, כמובן). היא אף הציעה לזוג, בנוסף לאירוח החלומי, מימון לטיפולי פוריות בארצות הברית, אך אילנה סרבה. מטעמי נימוס ורגשות נחיתות, הזוג מעולם לא שאל את סופיש מאיפה מגיע כל הכסף והמעשים הטובים, והשתדל שלא להתערב באורח חייה.
אך החלום לא נמשך זמן רב. במהרה השגרה הקשה מצצה כל טיפה של שמחת חיים ותקווה מאילנה, ואף יותר – משלום. ימיו היו קשים והלילות עוד יותר. הוא לא מצא עבודה במקצוע שלו, שרברבות, ונאלץ לעבוד בתור מאבטח בשעות הבוקר בתחנת הרכבת. בערב למד תורה לבד, וניסה לעבר את אילנה. במשך אותה תקופה, אילנה כמעט ולא יצאה מהבית בגלל דיכאון עמוק שתקף אותה. כדי להקל על מצבה הנפשי הירוד, סופיש שכנעה אותה לשוחח עם מכר שלה, פסיכיאטר חרדי מהעיר, שבגלל שכה העריך את סופיש סיפק לאילנה בחינם מספר חפיסות של כדורים נוגדי דיכאון. הכדורים עזרו לשכך את הדיכאון, אך הפכו אותה לאדם פאסיבי וכנוע אף יותר משכבר היתה.
בלילות שלום הבחין כי לא משנה איך הוא נוהג במיטה, התגובה מאילנה היא אותה תגובה ישנונית ולא מעורבת. אין ספק שזו היתה הקלה מבחינתו, אך ככל שהתקדם הזמן הרגיש יותר שהוא היחיד הסוחב על גבו את עול מצוות פרו ורבו. לעתים קרובות כיסה בסדין את פניה ואת שאר חלקי גופה, עד מידת האפשר, וניסה לשבור את השיא של עצמו בבהייה בנחשי הצנצנות הופכים למקלות. ברגע שהיה יוצא מריכוז, היו המקלות הופכים חזרה להיות נחשים שאוכלים את עצמם.
ערב אחד בזמן עשיית מצווה, ולאחר שהפנים שהערב לא יישבר השיא, הביט בגופה המכוסה בסדין של אילנה וחשב לעצמו, "אולי אעשה לה ביטוח חיים ואשרוף את הדירה בזמן שהיא ישנה? היא בטוח לא תתעורר." המחשבה הבהילה אותו עד כדי כך שברגע אחד ירד מאילנה, לבש חזרה את מכנסיו, ויצא החוצה למרפסת לנשום אוויר. אור מעומעם דלק בביתה של סופיש, וניחוחות חמימים התעופפו מכיוונו. עד לרגע זה, מעולם לא הפריעה לשלום העובדה שסופיש קיבלה בירושה מההורים את הבית, שבזמנו נראה כמו הצרות שלו, בעוד אילנה לא קיבלה כלום. אבל החל מרגע זה, התקשה לחשוב על דברים אחרים מלבד הקנאה, במיוחד ברגעים בהם היאוש השתלט. "היא רצחה אותם בשביל הכסף, זונה!", חשב ומיד ביטל מחשבה זו במלמול כועס של "השם ישמור!"
את הקנאה ואת הרגש הנובע ממנה, השנאה, הצליח להפיג רק כאשר דמיין שהוא עם סופיש בזמן שהיה עם אילנה. החוויה לעתים היתה כה אינטנסיבית, שלאחר מעשה היה נבהל מהגילוי המפתיע שזו אילנה מתחת לסדין, שכעת נראתה בעיניו כמו חיה מתה. לילה אחד התעורר מתוך שינה בצעקת "די!" קם מהמיטה והחל לצעוד לכיוון דירתה של סופיש. לתדהמתו גילה כי תור ארוך של גברים הלבושים כדתיים עומדים מול הכניסה האחורית של ביתה, הסמוכה לחדר השינה שלה. שלום עקף אותם בלי שהבחינו בו, והלך לצד השני של חדר השינה של סופיש. ריחות אדי התשוקה כמעט וגרמו לו לעילפון.
הוא הציץ מהחלון שתריסיו היו כמעט מוגפים לגמרי, ומתוך פתח קטן בין התריסים, לא האמין למראה עיניו: סופיש שכבה בעירום על גבה במיטה, סדין לבן עם חור עטף את כל גופה. לצד המיטה שלה גם עמדו על שולחן קטן מעץ שתי צנצנות תוצרת אתיופיה, אך הן לא היו ריקות. הצנצנת השמאלית היתה כמעט מלאה בשטרות, והימנית היתה מלאה עד מחציתה בקונדומים. איש איש בתורו נכנסו הלקוחות, צעירים כזקנים, שלשלו שטרות לצנצנת השמאלית, לקחו קונדום מצנצנת הקונדומים, וביצעו את זממם. מופתע והמום ככל שהיה מהגילויים החדשים על גיסתו, יותר מכל היה מהופנט על ידי הצנצנת ההולכת ומתמלאת בשטרות.
שלום חזר לבקתה, בהה בצנצנת השמאלית הריקה לצד מיטתם, ובנחש ההופך למקל, ובכה אל תוך השינה. כל לילה מאז אותו ערב היה גרוע מקודמו: בזמן המצווה לא הצליח שלום שלא לפנטז על סדין עם חור לגופה של אילנה וצנצנת מלאה בשטרות לצד המיטה. מתוך הטירוף שאחז בו, החישובים ההגיוניים החלו גם הם לקרוץ לו, "שתיים שלוש צנצנות כאלה וזה מספיק לטיפולי פוריות." לבסוף נכנע ועשה חור בסדין שכיסה את אילנה.
ערב אחד הלך לכניסה האחורית של ביתה של סופיש, וניסה לגרום לאחרון בתור, אדון בשם אברם, להתלוות אליו. "בוא אצלי, אותו סידור בדיוק, רק בלי תור," לחש באוזנו. האדון השפיל פניו, רץ למכוניתו ונסע משם בבהלה. שאר העומדים בתור גם לא נשארו אדישים למראהו של שלום והתפזרו תוך שניות ספורות. שלום חזר לבקתה ועל אף מאזן האהבה-שנאה הנפשי שתחזק כלפי סופיש, לא יכל שלא להרגיש, ולו במקצת, שחצה גבול אסור באותו ערב.
בימים הקרובים הסתגרה סופיש בביתה. על דלת ביתה הדביקה שלט, "אני בצום שתיקה עד הודעה חדשה. נא לא להפריע!" בשלב מסוים אזלו גלילי נייר הטואלט בארון בית השימוש. במקומם שמה צנצנת מלאה בשטרות ירוקים, שנתגלו כיעילים הרבה יותר, להפתעתה הרבה, מניירות טואלט. עד שלצערה, ערב אחד, עוד לפני שהספיקה להוריד באסלה בקושי שבע מאות דולר, נסתם הביוב. הצואה עלתה על גדותיה וגלשה אל תוך חדר השינה. סופיש לא יכלה שלא להתחנן בפני העיסה החומה-ירוקה שתחזור למקומה, אך לא נראה שזה עוזר. לפתע הבחינה בתזוזה מכיוון החלון. סופיש הנסערת יצאה מביתה והחלה לרוץ אחר שלום שברח לכיוון הבקתה. באמצע הדרך שלום נעצר במקום והסתובב לכיוונה, היא נעצרה מולו ונופפה בידיה מול פניו תוך כדי צעקות עצורות שהטיחה בו.
"מה אתה רוצה ממני? מה, לא מספיק מה שעשיתי למענכם?"
"מה? את, גם כן זאתי, נו, מה עכשיו?" ענה בזלזול מגומגם.
"בוא, בוא. פעם אחת בחיים שלך תהיה גבר, ותבוא." אמרה והחלה לצעוד במהירות חזרה לביתה.
שלום התרגש כמו שמעולם לא התרגש בחייו. "הערב הוא הערב! ברוך הוא ברוך שמו!" צהל בראשו שוב ושוב. הוא צעד אחריה אל תוך ביתה, שבאותם רגעים הריח כמו הגהנום. סופיש זרקה עליו תיק עמוס דולרים ופתחה בצעקות לא עצורות:
"טיסה! טיפולים! אימוץ! מה עוד אתה רוצה? מה עוד?" צעקה בפנים אדומות. לרגע נעצרה לקחת שאיפה עמוקה של אוויר, וללא התראה מוקדמת, החלה להקיא.
שלום לא ידע איך להגיב. לא לשאלות החשובות, ולא למרקם הצבעים הסופישי ששטף את הרצפה. פתאום נזכר שהרבה זמן לא פנה בשאלה אל הרב. הרי אין סיבה שלא, להיפך – בפגישה האחרונה הרב התעקש שלא יהסס לפנות אליו בכל עניין ודבר. לבסוף החליט שלום לעשות, ולא לדבר, וכך הלך ופתח לסופיש את הסתימה. "מה לא עושים בשביל התאומות היתומות? מה?" מלמל בראשו בנימה מלאת סיפוק, בזמן שלחץ עם ידית הפומפה בחוזקה אל תוך האסלה המטונפת. תוך כדי הבחין בצנצנת הדולרים שסופיש שמה כתחליף לניירות הטואלט. הוא לא יכל שלא לבהות בנחש שעל הצנצנת, שהפך למקל, שהפך לאמריקה יפהפיה, שהפכה לאדון מקסים בשם אברם, שהפכה לתמונה של משפחה גדולה ושמחה, שהפך למוות מעולה, שהפך לעולם הבא המלא כולו בתענוגות עד שאין עוד מקום לכלום.
הסיפור "סדינים" עלה לגמר בתחרות "פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה". הזוכה יוכרז ב-6.9.2012
