"הבוטליש הגיע אלי שוב בלילה של יום שישי האחרון"

מאת:נטע מימון
שתפו

הבוטליש הגיע אלי שוב בלילה של יום שישי האחרון. הוא עלה במדרגות של המקלט והוא היה יותר מאחד. אני בטוחה שלפחות שלוש דמויות הוא היה. פחדתי. תמיד כשהבוטליש מגיע אני פוחדת. אבל לא היתה לי ברירה ובסוף הייתי חייבת לקום אליו. היו לנו בחודש שעבר גנבים בבית וחשבתי שזה גנבים, הייתי חייבת להגן על אמא. קמתי וצעקתי לאמא: "יש גנבים בבית, תתקשרי מהר למשטרה". אמא קמה ובמקום להתקשר למשטרה עמדה ליד הבוטליש והתפללה. זה היה בסלון: אני, אמא והדמות של הבוטליש. תפסתי רק דמות אחת של הבוטליש, השאר ברחו לחדר האורחים. ניסיתי להילחם, דחפתי את האצבעות שלי לתוך העיניים שלו תוך כדי שאני בוכה וצועקת לאמא שתעזור. העיניים נדחפו לתוך הפנים שלו ויצא חומר שחור מתוך העיניים שלו, אולי זה הדם של השדים, לא יודעת מה זה היה, אני לא מבינה בשדים. אחר כך גם לאמא עקרתי את העיניים. עצבן אותי שהיא התפללה ולא עזרה לי להילחם בו. את כל העבודה אני הייתי צריכה לעשות. למרות שהיא כבר אישה מבוגרת, היא עדיין יותר חזקה ממני ואפילו יותר חזקה מאחי הגדול. וכשאני אומרת אחי הגדול אז אני מתכוונת לאח גדול באמת. הוא מעל מטר ותשעים ושוקל מאה וחמישים קילו וזה עוד כשהוא שומר. היתה לו תקופה של מאתיים קילו. הבוטליש מזכיר לי אותו קצת, כי גם הדמות שלו היא גדולה. אמא היא הכי חזקה, אולי בגלל שהיא יודעת יותר מכולם, היא מבינה בשדים ובעולם הבא, וגם בעולם הזה היא מבינה. אני צריכה להקשיב לה יותר, חבל שאני מבינה את זה רק אחרי שאני מחליטה לבד. היא דווקא די ליברלית.

הבוטליש מגיע בלילה כשישנים, אמא סיפרה לי עליו. כשהוא מגיע בחלום הוא גורם לך להיחנק. מספיק רק לראות אותו והוא אפילו לא חייב לגעת בך, או אפילו להיות באותו חדר איתך בשביל לחנוק אותך. אני לא ידעתי שהבוטליש קיים, אמא סיפרה לי עליו יום אחד כשסיפרתי לה על חלום שחלמתי. פעם סיפרתי לה חלום עליו והיא אמרה לי שזה בוטליש וכשהוא מגיע הוא מתיישב עלייך בצורה אפלטונית כזאת (היא לא אמרה את המילה אפלטונית, אבל הבנתי מהדברים שלה. גם העברית של אמא יותר טובה משלי ועל ידע כללי אין בכלל מה להשוות. אולי זה בגלל שנולדתי בלונדינית, אבל עם השנים התכהתי, רק בשיער, הרגליים שלי כחולות מרוב הלובן) וזה גורם לך להיחנק. אתה רוצה להתנתק מהחלום, להתעורר למציאות, רק שמישהו יגע בך ותתעורר, תבדיל בין החלום לערות. אבל כשמתעוררים מחלום של הבוטליש עדין לא ממש ערים, יש כמה רגעים שיכולים להיות אפילו ארוכים, הכל תלוי כמה זמן הבוטליש "ישב עליך". הרגע הזה של הפוסט חלום הוא מבלבל, אתה לא יודע אם אתה ער או עדין בחלום. חלום עם הבוטליש זה לא מהחלומות שכשמתעוררים מהם אז הם נשכחים עם כל רגע נוסף של ערות. חלום עם הבוטליש זוכרים וזוכרים לתמיד.

פעם בילדותי הייתי מרבה לישון עם ההורים שלי, הייתי מפחדת מהלילה, הוא היה מסקרן מדי בשבילי. היום היה גלוי לפני, ביום רואים את המאורעות, ולמרות שבלילה יש גם מאורעות, הם עמומים יותר, והעיוורון הזה מצריך אותך לפתח חושים אחרים. כשחוש אחד מתכהה, אז חוש אחר מתחדד. והעיוורן הזה בלילה גרם לי יותר להרגיש ולהבין יותר. ביום הייתי ילדה קטנה ובלילה הייתי אני לבד בלי גודל, הייתי אני והכל היה מסביבי. הבוטליש היה מגיע הרבה בילדותי, פעם אחת הוא הציץ מהצד של הקיר. הדלת היתה פתוחה, ראיתי אותו ואמרתי לו: "בוא", והוא התקדם לאט, אז פחדתי ואמרתי לו: "לך". הוא הלך. ואז: "בוא, בוא, בוא". הוא התקדם עד לשידה של הטלויזיה. ושוב פחדתי ואמרתי לו: "לך" והוא התרחק. ואז: "בוא" והוא חזר. ואמרתי: "בוא, בוא, בוא, בוא, בוא" והוא התקרב ממש קרוב אלי. ואז הפחד גבר וצעקתי צעקה של חלום, שלא ממש יכולים לצעוק, אמרתי לו בלחץ "לך.. לך…" והוא הלך ולא חזר עוד פעם. התעוררתי. שוב ההתעוררות הזאת, לא בטוחה שאני ערה, או ישנה, אבל מודעת למצב הלימינלי הזה.

זה קרה יחסית בגיל מאוחר, אולי עשר. אבל כשהייתי בגיל ארבע-חמש, עוד בגן, אז הוא בא הרבה, בעיקר בימי שישי. הוא היה לוקח אותי למטבח והייתי מרחפת במעגלים. היה כואב לי הגוף. כנראה שזה כואב לרחף. בשלב מסוים ידעתי להגיע לריחוף הזה, לשלב המדטיבי הזה לבד. עניין של תרגול, צריך ריכוז. כשאתה עושה משהו בפעם הראשונה, אתה מכיר את ההרגשה. כשאתה לא עושה משהו אז אתה לא מכיר את ההרגשה. זה תמיד יהיה ליד, אבל זה לא יהיה זה באמת. ואני ריחפתי, כבר לא הייתי צריכה שהוא יבוא, ידעתי לרחף לבד, אבל אולי לא ידעתי לרחף לבד, אני לא ציפור למרות כל הרצון הטוב שלי להיות. ואולי הוא בכל זאת בא ולקח אותי למטבח וגרם לי לרחף עם הרבה כאב, אבל לרחף. למחרת בבוקר לא הייתי זוכרת את זה.

מתישהו נזכרתי בזה, לפחות חמש עשרה שנה אחרי. הזיכרון עובד טוב אצלי כשאני מריחה. ריחות מעלים בי זיכרונות, נוסטלגיות, אבל נוסטלגיות אישיות, של מחשבות ורגשות לא של סיטואציות עם אנשים. יכולים להיות אנשים, אבל אני לא זוכרת מה הם אמרו, אני זוכרת מה הרגשתי. הייתי בבית אצל ההורים, יום שישי של חורף, יצאתי החוצה בערב לנשום קצת אוויר והיתה רוח קרה אבל נעימה, מלטפת, לא כזו שחודרת לעצמות. היה ריח באוויר של אחרי הגשם, והריח הזה חדר לי לתוך כל איבר בגוף ולכל חלק רדום של המוח. לרגע התמזגנו והיינו לישות אחת, אני והריח הזה באוויר, ונזכרתי בערבי החורף של יום שישי, של ארוחת השבת, של הקפה והעוגה של אחרי הארוחה, בישיבה מסביב לקמין הנפט, לשירים בצרפתית ולשירי ארץ ישראל הישנה והטובה: "והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו לבנות כסא לאליהו שיבוא, על כפיו אותו יביא, לאליהו הנביא. והוא יושב ומחכה לו כבר שנים חולם הוא שיזכה לו, על סודו שומר ומחכה לו מתי כבר יגיע היום…". אני זוכרת שאמא היתה שרה לי והייתי נרדמת כשהיא מחזיקה אותי עלייה ומחבקת אותי עם שתי ידיה הגדולות. וקצת אחרי לוקחת אותי ומשכיבה אותי לצידה במיטה ואחרי זמן מסוים הבוטליש היה לוקח אותי בכאב ונותן לי לרחף, נותן לי להיות קיומית, ממשית. להיות אני עם הרגע הזה, הרגע הממכר הזה של האקסטזה הקיומית שלי. לרצות אותו גם מחר, מחר אהיה ילדה טובה ואשן מוקדם. אבל מחר לא יום שישי. מחר לא יהיה חשוך והבית לא יראה כל כך מואר. אני גם לא זוכרת את הרגע שלפני שקמים, שעדיין ישנים. אני לא יודעת אם הרגע הזה היה קיים בכלל. לא זוכרת. חיברתי את הזיכרונות כמו פאזל, קישרתי בין החלום של יום שישי האחרון, החלום שסיפרתי לאמא, לבין החלומות שהיו לי בילדותי, החלומות ההזויים האלה של הריחוף של האקסטזה הזאת.

אמא אמרה גם שהוא מגיע לאנשים מסוימים בלילה ושצריך להוריד לו את הכובע ואז הוא עושה מה שאתה רוצה. אם מישהו מצליח להוריד לו את הכובע הבוטליש תמיד שלו והוא יעשה כל מה שתגיד וכל מה שתבקש ממנו. אבל זה לא בא בקלות רבה, זה יכול להיות קל, אבל כשהבוטליש מגיע הוא מפחיד אותך, מפחיד אותך כל כך שאתה משתתק. וצריך להיות ערים בחלום, צריך לזכור שהוא קיים ואז להבין שאין ממה לפחד והכי חשוב להוריד לו את הכובע. מעניין אם כל נגיעה בו מפעילה משהו אחר, אולי זה שעקרתי לו את העיניים בחלום של אתמול, אולי זה שינה משהו בחיים שלי, אולי זה ישאיר אותי צעירה להרבה זמן. מעניין מה קורה כשלוחצים לו את יד ימין? אולי זה כמו ללחוץ יד לשטן ומה זה בשמאל? ומה זה כשאני לוחצת עם יד שמאל והוא עם יד ימין? ומה קורה כשאני בועטת בו? ומה קורה כשאני תופסת לו בביצים ומכריחה אותו לשרוק? ומה קורה אם אני מנשקת אותו? ומעניין אם אפשר לשכב איתו, איך הוא במיטה? אני לא יודעת מה קורה, גם אמא לא, היא לא אמרה לי כלום על זה. אני ריחפתי איתו.

אם הבוטליש יבוא אלי שוב בלילה ואני אזהה אותו ולא אפחד ואצליח לזכור להוריד לו את הכובע, מעניין מה אבקש. הייתי מבקשת עוד הזדמנויות, אז גם יהיו לי עוד הזדמנויות לפגוש את הבוטליש ואז בפעם הבאה שהוא יגיע אבקש ממנו אמונה, להאמין בו שהוא יחזור עוד פעם ועוד פעם. ואם היתה לי אמונה אז הייתי מאמינה לזה ומאמינה שהוא יחזור, כי האמת לא חשובה כשיש לך אמונה. ואז הייתי מבקשת שייתן לי כסף כדי שאוכל להשיג כל דבר מוחשי שבא לי ואפילו רוחני. ואז הייתי מבקשת משמעות שאני אדע מה לעשות עם כל הכסף הזה, כי יהיה לי כסף בלי הגבלה, אוכל לקנות את העולם ואת האנשים ואז הכל יהיה שלי ותהיה משמעות לכל זה. וגם הייתי מבקשת לא להרגיש יותר סבל. להתמכר זה כואב. אז אם יום אחד הבוטליש יגיע צריך לזכור לעשות שלושה דברים: לזהות אותו, לא לפחד והכי חשוב, להוריד לו את הכובע. ואם שוב נרחף אז הפעם זה לא יהיה רק במטבח.

הסיפור "על שלושה דברים העולם עומד" עלה לגמר בתחרות "פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה". הזוכה יוכרז ב-6.9.2012

 

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות