"מה שקודם היה הפנסיה של בעלה המנוח עכשיו הוא סוכר וביצים"

מאת:רוני מז"ל
שתפו

א.
היא החזיקה שקית ורודה מרשרשת, וזרקה לתוכה את הוופל המצופה. רשרושיה של השקית כמעט וגברו על ציוצי "אמא-אמא" שלה, אולם אפשר היה בכל-זאת לשמוע נימה של תקווה או התכוונות מסוימת שנלוו כרעש לבן לצוויחותיה המצויצות. אפשר אולי לומר שהוופל המצופה היה כמין ציפוי לכל אזלת-היד וההזנחה שעטפו את הילדה. ואי-אפשר בהכרח לומר שאותה האם היתה האחראית דווקא לכל אותן אזלת-היד וההזנחה, ויש לשער שהעובדות הסוציאליות היו מנסחות את הדבר כך שהיה ברור שכוונתן לומר שאותן ההזנחה ואזלת-היד שהיו מנת-חלקה של האם, הן שהביאו לידי-כך שהדבר יהיה גם מנת-חלקה של הילדה. כך או כך, בכל-אופן, קור-החורף ועצב הלילה הדק והריקנות הכללית שנגסו בבִטנה של הילדה, צבטו במצבּטי מתכת גם במיתרי הכיסופים לוופל המצופה והמיוחל, ומהר היא אכלה אותו. השעה היתה מאוחרת מאוד, והדברים התנהלו כך, שבדרך-כלל לאחר שאוכלים את הוופל ושבעים כדי אכילה רפה, הולכים לישון. אלא שהפעם שונה היה הדבר, והפעם עוד נצרכה כברת-דרך ללכת, פסיעה גסה או עדינה, הילדה לא ידעה בדיוק לומר, אך נהיר היה לה שמגפי הגומי הוורודים שהיו שייכים מן-הסתם לאיזו דודה, או בת-דודה או שכנה מלמטה וכן הלאה, אותם מגפים יצטרכו לגרור אותה עוד איזה זמן עד שתגיע אל המיטה.

כל צעד ברגל ימין צריך היה להיות מילה מתוך שיר, והצעדים ברגל שמאל היו משוחררים ובעלי חירות להיות מה שירצו. כך היו החוקים, מין חוקים כאלו שהביאו אותה תמיד לכל מקום ללא צורך בכוונה מודעת של ההליכה, והדבר הקל עליה במידת-מה משום שהבחירה המחושבת ללכת, מכל הפעולות שיכולה ילדה לפעול בעולם הזה, ודאי אינה בחירה פשוטה או מתבקשת. היו גם מערכות חוקים אחרות, וכטבען של מערכות חוקים, חלקן היו פרי תכנוניה שלה עצמה והיו נוקשות מאוד, בעיקר במה שקשור בחומות ובמבצרים שיש לבנות על הצלחת, ובמיוחד כשהאוכל בצלחת הוא בשרי. וחלקן האחר היו, כתמיד, פירות מוחם או נחת זרועם של אנשים אחרים. כזה היה למשל אותו החוק האוסר להניח נעליים על הריפוד בצבע בז'. או חוקים שונים העוסקים בשמירת-הלשון, והעיניים והאזניים גם כן, אבל בעיקר הלשון הממהרת לרוץ שלה, ממהרת לרוץ ודאי יותר ממגפי הגומי הוורודים. וישנם אנשים שעבורם לשון-ילדה-ממהרת-לרוץ היא איום של ממש.

ישנה תמיד התלבטות ברגעים כאלה. אפשר להמשיך ללכת. ואפשר להחליט שזהו. ליפול על מדרכת האספלט. זה עשוי, אמנם, לקרוע חור במכנסי הקורדרוי. ואז יהיה כעס, גם על החור, גם על הנפילה, גם על העיכוב בדרך. השעה מאוחרת, ויום העבודה של אמא היה מלא, כשם שבכל יום הוא מלא. אמא ודאי עייפה. אז היא החליטה לכפות על מגפי הגומי עוד כמה דקות הליכה, ואז, אז תיפול. לו רק היה וופל נוסף. באותה העת תהתה האם בינה לבין עצמה האם גם הלילה הוא יבוא. ומה יהיו רצונותיו הפעם. היה לה מין הרגל שלמדה מדמויות טלוויזיוניות לעשן בעתות לחץ או מצוקה, והיא פתחה קופסה חדשה כאילו היתה גיבורה מִרקעית. פנסי הרחוב המהבהבים הוסיפו לתחושה הקולנועית, והיא שאלה את עצמה האם אכן מדובר בתסריט ויש מצלמה שעוקבת או שאולי כל הקור הזה הוא אמיתי.

זהו. נפלה. ודווקא אין חור. אבל מה איך קמים וממשיכים ללכת. ומה גם, שלאן בכלל. מן-הסתם היא קיוותה שהפעם היא תקבל חיבוק, או נשיקה על השפשוף שחטפה משפת המדרכה. היד נמשכה, ללכת, כן, כן, המיטה, היא יודעת. אבל מה כבר יש למיטה להבטיח שהאספלט לא יכול. וגם מהמיטה יכולים לקבל פצעים. יבוא, ויהיה פצע, ואז הוא ילך, יש לקוות. ועד שיגמר היא תנסה לחשוב אולי על הוופל המצופה. על העטיפה הכחולה עם האותיות באדום. ותתרכז מאוד במשך כל הזמן לראות את הסדק בקיר הנגדי, שהאם דווקא הבטיחה באיזו שעת-רצון שיסיידו מחדש ולא יהיה, אבל נראה לילדה שהיא מעדיפה שיישאר הסדק, שיהיה במה להתרכז. ואם הלשון תרצה למהר לרוץ, הזכרון הזה של הסדק יתפוס אותה.

לא הכל היה רע. הנה עכשיו, אחרי שנפלה, הן מחזיקות ידיים. ואמנם הולכות והולכות. ואמנם יש אוטובוסים וכלי-תחבורה אחרים אבל הולכות והולכות והאספלט מחזיר כמין רסיסי-יום. כמו שכבר אמרנו, גם האם, לא רק הילדה. ומן-הסתם פצעיהן דומים, ומן-הסתם פוצעיהן דומים, אולי אפילו אותו האיש. ואפשר ללכת סחור-סחור, ואפשר שהשמש תזרח ותבוא, ומובן שהאספלט יחזיר אותם הרסיסים. אבל לפחות במצב הזה של יד-אוחזת-יד, שגם בו יש מין מעגל, יש בו גם קצת נוחם.

וישנה האלטרנטיבה. אפשר לעצור לעת-עתה על ספסל. להישאר, להישאר, לפחות עד שמשהו ישתנה. ואפשר לעגל מעגל של ממש, אפשר זרועות וחיק להוסיף. הן תוותרנה על המחיצות, הן תדענה לקרוא האחת בתווי גלדיה של השניה. הן תדענה לשים קץ, זמני לפחות. רק לפעמים מתוך סוד הסבל. חוט שדרה ומגע וציפויים.

ב.
הכפתור העליון של המעיל נתדלדל. צריך לתפור מחדש. הרוח והקור הכו בפניו כשיצא מבנין בית הקולנוע והוא כרך והדק את הצעיף והכובע, עד שנראו רק עיניו וקצה אפו. זכרון אולם בית הקולנוע המחומם על כסאותיו הנוחים שרט בקליפת מחשבותיו, עליו להביא את עצמו כדי מהלך כמה רחובות, הביתה, אבל לפחות ההליכה תחמם אותו, חשב, וכשיגיע יוכל לבשל משהו. רק לא לעצור בדרך, רק לא להיעצר בדרך. רק שלא יעכב אותו שליח עטוי מדים, רק שלא יעכב אותו מלאך חבלה, רק שלא יעכבו אותו חשדותיהם המוצדקים של בני-אדם. יפה-יפה הוא שילם עבור כרטיס הכניסה לסרט, אותו הסרט בו דיברו כמה מחבריו. לפעמים משתלמת ההשקעה, והרי לשם-מה אנחנו מתפרנסים אם לא על-מנת לחיות גם בעולם הזה. מוצדקים חשדותיהם, מוצדקים. בן-תשחורת הוא ושחור-עור. אם היה רואה את עצמו ברחוב, כלום לא היה חושד? היה, היה חושד, בטח היה חושד. אולי אפילו חושש. וכל זאת, על-אף שהיה מקפיד בלבושו להיראות כאדם מן הישוב, כאדם מהוגן. והיה מקפיד בדרך הילוכו, כמהלך לפי תומו. רגעים עלתה במוחו איזו תלישת מחשבה שהוא אכן מסתיר דבר-מה, ונדרשות היו כמה שניות על-מנת להיזכר שחשדותיהם המוצדקים של בני-אדם אינם מוצדקים ככלות הכל, ובעצם, הוא אכן נער הגון, אינו מסתיר דבר. אינו מסתתר.

ישנה אותה הנערה, הגברת, הוא כינה אותה, גברת נכבדת. והוא ינצל את ההליכה על-מנת לכלכל ולשקול את צעדיו. לעתים נדמה היה לו שהפנטזיה לבטח מוצלחת יותר מן המציאות, ואולי עדיף להשאיר את הדברים ככה, בעולם התכנון והארכיטקטורה, בעולם התהו המוצלל, בלי לזמן לְעולם את הדברים לידי מעשה, לידי אור-יום. המעברים בין השרטוט והערפל לבין מעשי ידיו, תהליכי הכִּיוּר של חייו, תמיד הביאו אותו להתדפק שוב ושוב בדפנותיו, עד כי נדמה היה לו שאולי יש קרע או קֵצֶר באיזה מקום בקצות אצבעותיו, או אולי דווקא באיזה מקום ראשיתי יותר בתהליכי הכיור, אולי בבלוטת-עצמי, בלוטת-אנוש. כן זהו הדבר, יש מום בבלוטה כלשהיא. אולם האם ניתן לתקן. היהפוך עורו. ובכל אופן, אותו היום אפילו עולם הפנטזיה לא התניע, היתה בעיה במצת, ככל הנראה, והוא לא הצליח להתקדם במחשבתו מעבר להגיה חוזרת של שמה.

כאשר נכנס לבית הקולנוע עוד היה אור בחוץ, וכעת הוא הולך בחושך. בפער שבין מנורת רחוב לחברתהּ נדמה לו שהוא הולך לאיבוד, נעשה שקוף, בלתי נראה. כאילו מתקיים לפרקים, תחת כל מנורה, ומתאיין לפרקים. כאילו מתפרק כאן משהו, משהו נפרם. גלגלי עיניו הצחים, עצמות לחייו, שקע סנטרו העדין. צוואר התומר, נקיון קווי הקונטור, בנוי לתלפיות. אבל זה אוסף של פרוטות, הכל פרוט לפרוטות, ואין ציור כולל, אין-מסגרת. ישנה רק קליפה אחת שחורה, מעטפת, שקורצה מאותו החומר של הקליפות השחורות כולן. כך נדמה לכל, וכך כבר נדמה גם לו, שהכל בא מאותו חומר האב הקדמון. וזאת בשל מערכת הקשרים שקשרו בני-בלע בין שחור העור לבין שחור הלילה, כאילו אין נפשו של כל אדם משתחרת לעת-ליל, מתחשכת, כאילו אין החושך בולל דעתו של כל אדם עליו ומזמין את הדיבוקים והמזיקים על שלל גוני שחורותם לכבוש נשמתו. וכאילו אין נפשו של כל אדם נחלצת רחוצה עת-שחר, עת-אור. וכאילו לא נפש-כל-אדם לבנה וברה היא בעצם, עת הוא מתחטא אל מול קונו, עת הוא מתחטא אל מול שאהבה-נפשו, עת הוא מתחטא אל מולו-עצמו. וכאילו היה הצבע מצד עצמו כאלהים, יודע טוב-ורע. וכאילו הצבע באמת ישנו.

נוכל לסכם את הדברים בערך כך: כל הדברים נאספים בקליפה, והקליפה היא כקליפת כדור-הארץ, וכקליפת-השום. מן הצד האחד, כאשר ילָחצו ידיים, תיגע קליפה בקליפה. וכאשר יפָּקחו עיניים, ירָאו דרכן הקליפות. אבל הקליפה עצמה, כלומר העור, לא תיגע לעולם בקרביו של אדם, בלבו, בדמו, בחלבו. על כן, יתעוררו חשדות. על כן, יוקמו וועדות. על כן, יכָּתבו רשומות. כעת, משהצגנו את הדברים כך, יוכל העניין להדמות לנו כנושא לויכוח מעל בימות ובריקדות. אולם למען האמת דיברנו רק באותו הנער, באותו הסרט, במצוקת-רגע לנוכח אותה הגברת, באותה הצעידה בקור, ובכפתור המידלדל שצריך לתפור, שצריך לתפור מחדש.

ג.
מים בברכיים. הרופא הזהיר אותה, אמר לה שזה יבוא תיכף, וכדאי לעשות תרגילים. מה לעשות, לא הקשיבה לו. עכשיו צריך לנקז. אבל היא חושבת שאולי היא תחכה קצת, עוד כמה ימים, לא רוצה לראות רופאים, קצת שקט. אלא אם כן. אלא אם כן הוא יסכים לקחת אותה באוטו שלו. והרי היא עזרה לו עם התשלומים שרק לפני חודשיים גמר לשלם. היא תתקשר אליו כשתגיע הביתה. המים, המים בברכיים, ועם כל המים בברכיים עוד לסחוב את העגלה. המון קישואים היא קנתה, תכין מהם קציצות. תקצוץ כוסברה. אם ייקח אותה באוטו שלו תכין לו במיוחד, תארוז בקופסה. שיביא לילדים. רק שלא ירד עליה גשם עכשיו, זה מה שחסר לה, מים בברכיים ומים מהשמים. הגלגלים של העגלה המשובצת חורקים. בפעם הקודמת שניקזו, תחילה לא הלכה יומיים, אבל לאחר מכן היתה הקלה. הבנות, שגרות כל אחת מרחק שעה וחצי נסיעה, לא באו, ורק אחת התקשרה. כלתהּ באה עם הנכדים, אז היא אפתה כמה עוגות, שיהיו, שלא יגידו שאין למה לבוא.

מאז שהלך לעולמו היא חושבת. כל הזמנים האלה שהתפנו לה נתנו לה זמן לחשוב. ועדיין היא מבשלת, ועדיין היא אופה, וכל הבישולים והאפיות מארגנים באיזה אופן את המרכיבים בצורה אחרת, כלומר, מה שקודם היה קמח עכשיו הוא עוגה, ומה שקודם היה ירק עכשיו הוא חלק מתבשיל קדרה, ומה שקודם היה הפנסיה של בעלה המנוח עכשיו הוא סוכר וביצים. המעברים האלה, היא חושבת, מנקזים דברים ומארגנים אותם בסדר אחר, ויש משהו בכל שינוי הסדרים הזה שהוא כמעט קוסמי וכמעט גורם לה לחשוב שהיא יכולה לבשל את העניינים כך שיבואו לבקר אותה. או לפחות יתקשרו. הקישואים והכוסברה שקנתה יהיו לקציצות. וכעת נותר לחכות לאוטובוס שיאסוף אותה.

מאז שהלך לעולמו נתפנה לה זמן לחשוב. והיא מבשלת וחושבת, ונדמה לה שאדי הבישול חורצים בפניה, ולפעמים היא חושבת שאולי אלה דווקא המחשבות שמעמיקות לצייר תוויהן. ארבעים ושבע שנים חיו יחד, ולקראת הסוף היא לקחה אותו לכל הרופאים. היא ידעה כמובן שבמידה מסוימת כל ההתרוצצות הזו מיותרת. כשאנשים צריכים למות הם מתים. היא לא בדיוק ידעה לומר מה עשוי לגרום לזה שאדם יצטרך למות, אבל היה לה ברור שיש צורך בהבשלה מסוימת, בהיערכות, שיש אנשים שהדבר לוקח להם שנים רבות, ויש שלא. היאנחויות-הילדה שנאנחה הביאו את האנשים סביבה לחשוב שאצלה ייקח עוד זמן עד שתצטרך למות, ולא ברור היה לה האם המחשבה הזו משמחת אותם או להיפך, ובינתיים היא בישלה. ובכל אופן, ברור היה שהעניינים מורכבים מכדי הכרעה פשוטה, שכן היאנחויות-הילדה שלה עמדו בניגוד גמור למים בברכיים, ואי הרצון ללכת לרופאים עמד בסתירה עם כאבי הנשימה ובעיות העיכול. המחשבות האלה, על כאבים שבגוף, הפכו אותה קצרת-רוח, והאוטובוס מתעכב ומתעכב.

לו היה מישהו שואל אותה, היתה אומרת לבטח בפה מלא שהיא כועסת. כך. אחרי ארבעים ושבע שנה לקום וללכת. הדבר נעשה כמין שגרה, שאנשים, גם חברותיה, החלו לקום וללכת. היא איננה יודעת מדוע בעצם הכעס הוא הרגש המתאים כאן, ואולי יש אחרים שהיו אומרים 'עצב', 'צער', 'אבל'. אבל מי שמע כדבר הזה, אחרי שנים ארוכות כל כך פשוט לקום וללכת. פעם ניסתה לחלוק את המחשבה הזו עם אורתופד, והוא, שהיה עסוק עם חיבורי המקלדת, השמיע אמירות כלליות על תרגילי מתיחות ושיווי-משקל והמליץ לדבר על כל זה עם רופא המשפחה. כעת תצטרך לחזור אליו, על-מנת לבצע את הפרוצדורה המיותרת הזו. תשובה לתהיות ההן עוד לא מצאה, לא אצל רופא המשפחה, ובכלל. על כן מיעטה לדבר, ורק מיקדה עיסוקיה בהמרות, בשינויי צורה, בפרוטות.

האוטובוס יגיע מן-הסתם בקרוב. היא תעלה עליו, תתיישב בקדמתו. הוא ידהר ברחובות עד שהיא תרד בתחנה שמתחת לביתה, וגם לאחר מכן הוא ימשיך לדהור, לקלוט ולפלוט אנשים, בני-אדם, להעבירם מקצה אחד של העיר אל הקצה השני. וגם היא מן הסתם תמשיך להפוך זהב לחיטה, ללחם, לפרוט פנסיה לגרגרי אורז, לנהל ספרי חשבונות וזכרונות. ואם הוא יענה לה הערב, ואם הוא יסכים, היא תסע מחר אל הרופא, והוא יעביר את כל החשבונות מן הברכיים ויפזר בשאר המפרקים, יפרוט לְטל את כל המים שנקוו שם, וינקז.

הסיפור "שלושה מבואות" עלה לגמר בתחרות "פרס המכללה האקדמית ספיר ליצירה צעירה". הזוכה יוכרז ב-6.9.2012


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות