שָׁם מעבר לזכרון

מאת:תמה קרודו
שתפו

"מעבר לזכרון" היא התערוכה הנוכחית המוצגת במוזיאון על התפר. נעילה: אוקטובר 2012. האוצר רפי אתגר מנסה לעמת את הצופים עם הפחדים והחרדות שנטמעו בהם. בין דימויים טכנולוגיים מאיימים לגופות אנושיות זועקות, מנסה אתגר להצמיח תקווה ירוקה ומסר אנושי. התרבות הוא טוען, רוויה טראומות מודחקות, ורק חיטוט והכרה בהן יכולים לשנות את נבואות הזעם שצופים לנו.

בניין המוזיאון נראה גם הוא כדוגמה לשאריות הפחדים והאסונות של התרבות הישראלית. בעבר הוא שימש כעמדה צבאית על קו הגבול בין ישראל וירדן. קיר הכניסה החיצוני הרוס בחלקו ומנורות זעירות עם הכיתוב "על התפר" תלויות עליו ברישול. בתוך המבנה – חלונות קטנים וממוגנים, חרכי ירי וקירות חשופים של בטון מזוין. ובזמן שמחלונות הירי הקטנים שוקעת השמש על ירושלים, עורך אתגר סיור מודרך מוזמן מראש, ומנבא עתיד אפוקליפטי וחורבן אנושי, עם מעט אופטימיות באופק.

אתגר, האוצר הראשי של המוזיאון ומי שאחראי לתערוכות המוצגות שם החל משנת 2005, משוטט רוב זמנו בעולם. הוא מאתר בפינצטה אמנים שיציגו במוזיאון החברתי-אקטיביסטי (שמאלני) שיצר. תיירים, סטודנטים מבצלאל, וועד עובדים של המשטרה ומחלקה לפסיכולוגיה הם חלק קטן ממבקריו הרבים של המוזיאון. אם שאלתם איך בירושלים, סמוך לשכונת מאה שערים, מתקיימת מפלצת רב-תרבותית שכזו – לישראל אין קשר למימון, משפחת נדבנים מגרמניה היא התורמת העיקרית. גם בתערוכה זו ליקט אתגר יצירות אמנות מ- 13 מדינות שונות, ביניהן צרפת, בוסניה, ארה"ב, אפגניסטן, מרוקו, ישראל ועוד – כל אמן וחזיונות הפחד שלו.

למרות ש"מעבר לזיכרון" שואף לחטט בטראומות וזוועות אנושיות, אתגר דווקא שומר על איפוק גדול, ודימויים רבים הם סטריליים ו"שקטים"; ספירלה ענקית כדימוי למנהרת זמן מאיימת (תומאס זיפ, גרמניה) משתקפת בחוסר נוחות ביצירה שממול – הדפס עץ מונומנטאלי שמחביא בעזרת תעתועיי ראיה צללי מטוסים בשמים. (כריסטינה באומגארטנר, גרמניה). היצירה "Jpegs" היא תמונה שהודפסה ברזולוציה נמוכה מאוד (ריבועי פיקסלים ענקיים), מה שיוצר דימויי לא ברור וכאב עיניים קל (תומאס רוף, גרמניה). החלטת האוצר להציג אמנות גרמנית טכנולוגית וסטרילית נראית מכוונת. הוא יחל לתת לקהל הישראלי את מה שהוא ציפה – מראות זוועה מתנצלים של השואה, אך אולי חשב שהטראומה צריכה דווקא לבצבץ ממקום אחר.

בטקסט הפותח של התערוכה כותב אתגר – "אנו צופים כל העת האחרונה בסחרורו של העולם במעגל הטרור והאלימות, ונקראים ליטול את האחריות על עצמנו". אך בהתייחס לאוניברסליות עליה מצביע האוצר, מסתמנת מגמה אוצרותית תמוהה של התמקדות יתר בניו-יורק: מנהטן לאחר נפילת התאומים (הצילום הדוקומנטרי היחיד בתערוכה), פסל החירות, גשר ברוקלין וגורדי השחקים של מנהטן. ניו-יורק מומחשת על ידי טכניקות ממוחשבות, 'פירוקים' טכנולוגיים וחגיגות של אורות ועשן מסביב ליצירה. ולמרות שיהיה זה מטופש במקצת לריב "למי היה קשה יותר", ייצוג חלקי מאוד ניתן לאחרים, ובעיקר למזרח הרחוק: שתי פנים אסיאתיות מקרמיקה לבנה של האמנית ליקו איקמורה וחומת סבונים עליהן חרוטה המילה "איוּם" של האמנית ההודית שילפה גופטה. נראה שייצוג הטרור העולמי על ידי אסון התאומים נמאס בהחלט, והתייחסות לניו-יורק כהתגשמות החלום התרבותי והאמנותי, הוא מעט ילדותי כבר.

אך התערוכה מפרקת כל ציפייה שקיימת בצופים ומנסה לחלוש על כמה שיותר זמנים: היא לא עוסקת רק בעבר הטראומתי של האנושות, אלא גם מתייחסת להווה כנקודת אל חזור, ומנבאת עתיד אפוקליפטי. רק סולידאריות ומודעות קוסמית חדשה, טוען אתגר, תביא את העולם לתמורות רוחניות וסוציאליות. אך האם תערוכה שחוטאת בהערצת יתר של אמריקה וזניחת המזרח בשולי התרבות מצליחה להעביר מסר סוציאליסטי? יתכן. התערוכה ללא ספק מעלה חוסר נחת, אבל ברצוני להאמין כי אוצר וותיק כמו אתגר מודע לבעייתיות שהיצירות מציפות. כנראה שדימויים שלווים ואפאטיים שניצבים מול גופות ופסלי אדם זועקים הם אלה שאמורים לעורר את הצופים מאדישותם. כנראה שהיצירות המטאליות והרועשות שמפריעות לעין האנושית לצפות בתערוכה, הם אזהרה מפני צונאמי טכנולוגי.

מי שמצליח להעביר את המסר העמוק ביותר, הוא האמן הוותיק משה גרשוני. יצירתו מצליחה לאגד טוב מכולם את הקרעים בין זיכרון, כאב, פחד וצמיחה מחודשת. הוא מציג סדרת יצירות סוריאליסטיות-מופשטות בשם "קדיש": ציור שחור-לבן שמכיל דימויים רבים כמו עלים, פרחים, לב, מגן דוד, וכיתוב המילים "שֶבֶר בת-עמי" (רמיזה לחורבן הבית). גרשוני בעצמו מתמודד עם הווה ועתיד לא ידוע – בגופו התגלתה מחלת הסרטן הנוראית. וכמו חכם השבט שכבר יודע הכול, הוא מצליח להפיח בציוריו את שעטנז התרחישים המורכב שמנסה אתגר להציג ב"מעבר לזיכרון". רוח מפוחדת, תמימה, טבעית ומנבאת רעות נמזגת על דפיו של גרשוני. אמנותו הסכמטית, אך דרמתית, מצליחה לחדור לתוך נפש הצופים וכמו מבקשת מהם להבין: החיים האלה הם עולם ומלואו של קסם ופרטים קטנים, אך אל לנו לשכוח את המוסר האנושי-עולמי, שחוסר התקיימותו יביא לחורבן.

יצירה ישראלית מוצלחת נוספת היא של האמן רן סלוין. בעבודת הוידיאו שלו – "אורסולימום" (שמה של ירושלים לפנה"ס) הוא נוגע בתרבות היהודית והעולמית כאחד. על המסך נראה מסע גילויים של ארכיאולוג נוסע בזמן, שמזיז עצמו בתנועות מכאניות של רובוט. הארכיאולוג הדורסני פוסע על רקע ארכיטקטורה שמזכירה את בית המקדש היהודי, אולמות קבורה מצריים וצריחים של מבנים עתידניים. עבודתו של סלוין משקפת את התחושה ששאיפתו של בן אנוש היא להשאיר חותם בעולם הזה, גם אם זה במחיר של להשחית ולחרב את הטבע ואת המעמדות החלשים.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות