"ניתקו אותי מהמזרחיות שלי"

מאת:מור דרעי
שתפו

מעמול 2012
מעמול 2012

את אהבתו לשירה ספג אלי אליהו עוד בבית הספר. סיפורי התנ"ך והשירה שלמד גרמו לו להתאהב במלה הכתובה, אך לא פחות מזה גם במנגינה. "בפרוזה, כל הזמן צריך להמציא דברים ואני לא בנוי לזה. זה מרגיש לי אקראי ופרוץ שאני לא מוצא את עצמי שם. בשירה יש גבולות שמדברים על החיים ולא על הדמיון". אליהו מתאר את השיר כיצור אורגני וחי לעומת הפרוזה, "בגלל החיבורים, המבנה, המטאפורות, הוא מרקם חי ודינמי לעומת סיפור שבו מה שקראנו כבר לא קיים, המשכנו למשפט הבא".

מאלתרמן ועד לרקין

הוא נולד בתל אביב וגדל ברמת גן. הוא למד בתיכון בליך ואחרי שירותו הצבאי בשריון למד באוניברסיטת תל אביב פילוסופיה יהודית וספרות עברית. אחר כך עשה קורסים בכתיבה ועריכה בבית הספר "עלמא" לתרבות עברית. המשוררת אגי משעול, שלימדה אותו שם, קראה את שיריו והמליצה על פרסומם. מאז ואילך, הדחף להמשיך ולפרסם בער בו. כיום, אליהו עובד כעיתונאי ועורך בעיתון "הארץ" וגר בגבעתיים.

את ההשראה לכתיבה קיבל מנתן אלתרמן, יהודה עמיחי וגם ממשוררים לא עבריים כגון פיליפ לרקין שממנו הושפע בעיקר רעיונית ופחות מוסיקלית, "כי זה הולך לאיבוד בתרגום". תהליך הכתיבה מתחיל אצלו מהחיים או מהשפה עצמה. "יש שירים שמתחילים מסתם מנגינה שמתנגנת לי בראש או משורה אחת, לפעמים צירוף לשוני שמעניין אותי, ויש שירים שמתחילים מחוויה בחיים".

הוא נותן לרעיון להוביל אותו בלי לדעת מראש כיצד הוא ייגמר. כך הוא מאמין שצריך להיות. "אני מתחיל את זה מאיזושהי מחשבה. לפעמים המלים מולידות משהו ולפעמים הרעיון מוליד מחשבה שלא חשבתי עליה". אליהו פירסם שני ספרי שירה. הראשון יצא לאור בשנת 2008 בהוצאת הליקון, "אני ולא מלאך". השני יצא כשלוש שנים אחריו, בהוצאת עם עובד, "עיר ובהלות". שני הספרים שונים במהותם וגם בתהליך הכתיבה שלהם.

יש תחושה של שינוי בין הספר הראשון לשני. אנחנו ראינו בספר הראשון בדידות שפחות היתה קיימת בספר השני. איך אתה רואה את ההבדלים ביניהם?

"בספר הראשון עבדתי מהבית ולא הייתי בזוגיות או משהו כזה, עוד לא נולדה לי הילדה ובאמת הייתי לבד. עליתם עלי. בספר השני חוויית הכתיבה היתה אחרת לגמרי. התחלתי לעבוד ב'הארץ' עם אנשים סביבי, הייתי כבר בזוגיות ועם ילדה והכתיבה נעשתה יותר בגניבה מאשר השתקעות תמידית. וגם החששות מזה והפוקוס משתנה. הסיטואציה הנוחה יותר לשירה היא כמו בספר הראשון, הלבד. אבל צריך למצוא את האיזון כי כשהלבד הזה קיצוני מדי זה מסוכן. צריך לחוות חיים כדי לדבר עליהם".

הוריו עלו לארץ בצעירותם מעיראק. אביו היה נגר במקצועו, אך בתוך תוכו היה איש רוח שנסיבות החיים הביאו אותו להיות בעל מלאכה. הוא סיפר לנו על אמו שהיתה לוקחת אותו ואת אחותו לספרייה העירונית, והוא כילד עומד מול מדפי הספרים הענקיים ובוחר ספר אחד שיחזור אתו הביתה. "אני זוכר איזה יום טראומטי כזה של חורף שאמא שלי לקחה אותנו לספרייה, בחרתי איזה ספר וכשהגעתי הביתה הוא לא היה. אם הייתי הולך לספרייה לבד, הייתי כבר קורא שם שני ספרים ולוקח עוד ספרים גם על הכרטיס של אחותי, הספרנית היתה מסתכלת עלי ושואלת: 'אתה בטוח שאחותך קוראת ז'ול ורן?'"

המשפחה התביישה בשפה הערבית

את החיבור של אליהו למזרחיות לא הצלחנו לפענח. הוא קיים ומציץ מדי פעם בין שורות שיריו אך הוא עצמו מעיד שיש נתק מוחלט בינו למזרחיות. "הצליחו לנתק אותי מזה, לא גדלתי על הדברים האלה. לא שמעתי אום כולתום, פריד אל-אטרש, זה לא המטען התרבותי שלי. גם לא היתה לי אפשרות ליהנות מזה, אלה דברים שהוחבאו.

"המשפחה התביישה בשפה הערבית, אני לא התביישתי, לא היה אכפת לי שסבתא לי מדברת לידי בערבית. אבל המשפחה כן התביישה". תוך כדי כתיבת הספר הראשון אני הבנתי איזה קורבן אבא שלי הקריב. הוא הגיע למקום שבו התרבות שלו לא נחשבת, זו סיטואציה שהופכת בן אדם לאידיוט".

ומה לעשות שאצלי
הניתוח הצליח ובגדד
מתה. ולא נותרה
אלא המוסיקה שהיה אבי
שומע בתחנות הבושה

השיר "מתחת לפני האדמה" מתוך ספר שיריו הראשון של אליהו נבחר השנה לפרק הבחינה האחרון בבחינת הבגרות בספרות, "שיר שלא נלמד". כשהזכרנו לו זאת, משהו בפניו השתנה והיה ברור שיש לו בטן מלאה בעניין זה. מצד אחד, אמר, הוא שמח ששירה חדשה נכנסת לתוך בתי הספר. מצד שני הוא עצוב על אופן ההתקבלות של השיר שלו בקרב רוב הנבחנים.

התברר, שהמורים פירשו את השיר באופן שונה לגמרי מהאופן שהבינו אותו הנבחנים. המורים קראו בשיר את הפער הבין דורי בין אב שעלה לארץ מעיראק ובין בנו הישראלי, ואילו התלמידים הבינו את השיר כשיר על מלחמה, על אבידות ופצועים, על בגדד המתה.

"מה שמעציב זה שכשבן אדם קשה לו, הוא ישר פונה לדברים האוטומטיים שהוא מכיר. התרבות העיראקית הפכה למלחמה ונתפסה ישר ככושלת כשהאור זה התרבות הישראלית והציונות. האופי המיליטריסטי של התשובות, שנאת האחר ועליונות כלפיו יצאו בתשובות של התלמידים וזה היה עצוב וטראומטי בשבילי.  אבא שלי לא שייך לנרטיב העלייה, החלוצים וייבוש הביצות. הנרטיב של העלייה המזרחית לא קיים מבחינתם".

אבל יש הרבה אנשים שיגידו שכל פרשנות היא לגיטימית.

"לדעתי לא כל פרשנות לגיטימית, למרות האמירה שכן. אם אנחנו לא רואים את אותו הדבר אז אין לנו דיון. אם אנחנו לא רואים את מה שהמשורר התכוון אליו אז איבדנו את האסתטיקה של הדבר עצמו. אחרי שהבנו שאנחנו רואים את אותו הדבר, כל אחד ייקח את זה למקום שלו. הפתיחות של הדבר היא בפרשנות עצמה".

הראיון הופיע לראשונה בגליון השלישי של ״מעמול – מגזין תרבות בדרום". לראיון המלא


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות