תשוקה נודדת

מאת:תמה קרודו
שתפו

כתב היד המתפורר כמעט של "רומן וינאי", שנמצא לא מזמן בעזבונו של הסופר דוד פוגל, נכתב בתחילת המאה שעברה, ולמעשה יצא לאור לאחר מאה שנה. זהו הרומן השני פרי עטו של פוגל אחרי "חיי נישואין", וסיפור מציאת הדפים הגנוזים עליהם נכתב רומן זה, יכול היה להיות מסע בפני עצמו.

בדרך מקרה נמצא כתב היד בארכיון מכון "גנזים", כשהוא מפוזר לחלקי אפיזודות ודמויות "לא גמורות". ברגישות כלפי פוגל וסיפורו המסתורי – תוך התחבטות אם להיצמד לנוסח המקורי ביותר או לשנותו מעט לעברית של ימינו – שקדו צמד העורכים, לילך נתנאל ויובל שמעוני, על "רומן וינאי". הרומן היה חתרני בזמנו של פוגל, והוא רלוונטי ואף מתסיס גם היום.

תיעודה של יבשת אירופה, שהיתה נגועה בתחילת המאה ה-20 ברגשות אנטישמיים, לא הייתה המטרה של פוגל. למעשה, הוא בחר להתעלם מהחושך שהתחיל להאפיל על אירופה, והתמסר להתבוננות עצמית וחברתית.

עיר משכרת להפליא

כסופר יהודי-חילוני צעיר, פורש פוגל את חייו היומיומיים של בחור בן 18 שהגיע לוינה, בירתה הצעירה של אוסטרו-הונגריה. בעברית רהוטה, שוקקת חיים ובעלת אופטימיות מתוקה, נכנס הקורא אל רחובותיה של עיר משכרת ורומנטית להפליא.

גיבור הספר, מיכאל רוסט, שפעמים רבות נדמה כי הוא פוגל עצמו, עוזב את השטעטל הרדום ומגיע לווינה ; עיר צעירה, בעלת סמטאות אבן חדשות, שטרם נשחקו מעומסן של דעות נחרצות ונעלי צבא. רחובותיה הרעננים מאפשרים לרוסט להתמסר לנשים בן רגע, להשתכר עד כלות, ולנגוע בנפשו עמוק יותר ממה שאיפשרה התרבות היהודית בה התחנך. וכמו חלום מתוק של פוגל, שהסתובב חסר כל ובגפו באירופה, פוגש רוסט בברנש אלמוני עשיר שמעניק לו תשר נדיב, ובכך מאפשר את כל גחמותיו של רווק צעיר.

מתוך אותו עונג ווינאי משכר, מוצא מיכאל רוסט חדר בביתה של משפחה בורגנית. הרומן הראשון בסיפור נרקם בין גרטרוד בעלת הבית, לרוסט, שגילו כמעט מחצית מגילה. אך משנמאסה תשוקתה השתלטנית של האם, עובר רוסט אל בתה הצעירה אַרֶנַה. בתמימות אהבתם של השניים, הם חותמים ברית של אהבה אסורה.

כשהחטא הופך לרומנטיקה

סיפור הצלחתו של פוגל ברומן זה הוא הפיכתו של החטא המשפחתי לרומנטיקה טהורה. פוגל חודר אל תוך נפשן של דמויותיו ברגישות והבנה, ומכוון את הזרקור לא לבגידה, אלא לרגש בלתי נשלט וטבעי שנטוע בלב האדם. אותו רגש שמכניס את רוסט וארנה לתוך תעלולי נפש בלתי צפויים – אלו שעתידים להיחנק מרוב אידיאולוגיה, וכמו פורקים כעת את כל ייצרם כדי לחרוט עצמם בחיים.

פוגל, שהיה כאמור בחור צעיר באותן שנים, התפרנס דווקא משירה, וכך גם מורגש בתוך הנובלות והרומנים המעטים שכתב, שעמוסים בשפה לירית ומתומצתת היטב. אי אפשר לטעות לגבי המציאות שחווה פוגל בזמן כתיבת יצירותיו: כל תקופה בחייו משכתבת את יצירתו הבאה. אם ב"נוכח הים", הנובלה שכתב בפאריס, 1932, מסתמן רוגע ופואטיקה שזורמת לאיטה באסטתיות וסבלנות, ב"רומן ווינאי", במקביל לרומנטיקה השלווה, חודר חשש קיומי, למרות שלא ידוע מועד כתיבת הרומן.

הדור שהפך מצוקה להצלחה

את העיסוק הזה בשיאן של רגשות, חרדות ואובדן חושים, מנביטים בצורה טבעית רבים מבני דורו של פוגל. אותם יהודים אירופאים שנולדו בשטעטל מזרח-אירופאית, אלה שידעו גדרותיה המחמירות של הדת, נעו בין יידיש לעברית, ונכנסו לבסוף אל תנועת ההשכלה והחילון שהחלה צומחת. אלה לא זנחו ביצירותיהם את המצוקות שנחרטו בבשרם, אלא להיפך, הפכו אותם לסיפור הצלחתם.

דבורה בראון ("שברירים"), יצחק בשביס זינגר ("העבד") ואחרים, תרגמו גם הם קרקע לא יציבה ונדודים בעולם להתבוננות עמוקה אל טיבו של האדם – כתיבה שמזדהה עם משפחות סדוקות וקשרים רעועים, כזו ששואלת על מהותו של אלוהים ועל טיבם האמיתי של בני האנוש.

פוגל, שנולד ב- 1891 בעיירה סטנוב שבמזרח אירופה, נדד גם הוא, דרך ווילנה, ווינה, צרפת ועד לישראל, בה נולדה בתו תמרה. אך אדמת ישראל, או למען הדיוק – פלסטינה, לא היתה לרוחו, והרגלי הנדודים הכריעהו. שנה לאחר הגעתו ארצה, ב-1930, חזר פוגל יחד עם אשתו ובתו לאירופה, וסיים את חייו באושוויץ. ובעבור מה החליט פוגל לעזוב את פלסטינה שהחלה מסתמנת כסביבה בטוחה ליהודים, ולחזור לאירופה שכבר הייתה נגועה ברגשות אנטישמיים? התרבות והאקלים.

שמאלנים של פעם

כדרכו של פוגל, נהגו מספר לא מועט של יהודים, שחלקם אף התעקשו להישאר באירופה בסיום מלחה"ע השנייה, כמו למשל "הבונד" שניסה להחדיר רעיונות סוציאליסטיים באירופה, מתוך תקווה כי כך יזכו היהודים להכרה ולמעמד חוקי של מיעוט: רב-תרבותיות שדומה במובנים רבים לדרישותיו של השמאל הישראלי כיום. כבר אז, אגב, הציע ה"בונד" בישראל את האפשרות "שתי מדינות לשני עמים".

אך קבוצה זו נשכחה מסיפוריי הגבורה הציוניים, ובחירתם של יהודים כדוד פוגל נתפסת עד היום כדבר תמוה, א-ציוני. על שובבות הנפש, וחופש נקי מגבולות טורדניים של דת ולאום, נח "רומן וינאי" ובזה גדולתו: "גברים ונשים בני כל גיל וכל אומה ולשון הסבו צפופים אל שולחנות סמוכים זה לזה עד אפס מעבר. שתו, שוחחו, צחקו קולנית, עישנו, התמכרו ראשם ורובם לאותה רוח הוללות אמתית ומלאכותית כאחת, שספוגה הייתה באווירה של עיר זו". (רומן וינאי, 2012)


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות