לפעמים בני אדם עושים משהו שהוא פשוט לא הגיוני מבחינה פרקטית. הרי הם רגילים לבנות לו"ז יומי מהודק היטב, לדחוס כמה שיותר ביום אחד, לחבר משימות לאותו מקום כדי לא לחפש חניה יום שלם, להיות "הגיוניים". רק לעתים רחוקות הם עובדים על פי החוק "כי ככה הרגיש לי נכון".
הבאתי את האוטו למוסך בשדרות, למרות שאני בכלל גרה בקיבוץ ויש לנו מוסך פרטי, ונורא אוהבים אותי שם, ואני מתרגלת את הערבית שלי ומרגישה מגניבה. ובכל זאת. מצאתי עצמי חוזרת לזלמן, בעל "מוסך יפרח" בשדרות. זכרתי את השירות האדיב שלו מלפני שנתיים, והלב אמר. דוגרי – בקיבוץ אין סכנה שיעבדו עלי, המחירים של שניהם כמעט זהים, והכי קל זה לתקן את האוטו בבית. אבל התחשק לי גם ליהנות מחוויית המוסך. וכך היה.
זלמן זכר אותי ברגע, הסיע אותי למכללה כשהאוטו היה בטיפול, עשה לי כסטודנטית שני סוגי הנחות (זול ב- 25% מהמרכז), ואמר לי לפחות שלוש פעמים ללכת להכין לעצמי קפה. ובסוף אגב, יצאתי עם אוטו מבריק – שטיפה חיצונית על חשבון הבית למי שמחייך.
אבל הידעתם? רק 10% מהסטודנטים מטפלים ברכבים שלהם בשדרות, כך גם לגבי שאר הקניות. גם אני חלק מהסטטיסטיקה, חוץ מהפעמים שמשתלט לי הלב על ההחלטה. ואז אני נזכרת שפתיחת הארנק לא חייבת להיות פעולה מבאסת.
אז אין ספק שיש תירוץ לעניין. מצוקת העבודה באזור מאלצת הרבה סטודנטים לחזור הביתה בסופ"ש, ואז כבר יותר קל כבר להביא אוכל מהבית, לעשות קניות, לעבור במוסך. שנתיים הייתי גרה חצי/חצי, באה עם צידנית וקרח מהבית, מנסה לחסוך קצת מזומנים. עד שגיליתי שב'ויקטורי' הרבה יותר זול. ובסופר-פארם שממול, רוקחת בהריון מתקדם תצא מעמדת המכירות ותכרע על ברכיה כדי לראות מקרוב את הכוויה שעל הרגל, כדי לדעת על מה להמליץ.
המשפט הבא לא הולך להיות "תקנו בשדרות, זו פריפריה, עדיף לשלם להם מאשר לשופרסל בתל-אביב". מה שכן אטען הוא, שבאופן עקבי, שמתי לב שהמוכרים ובעלי העסקים בשדרות פשוט נחמדים, בעיקר אם משווים זאת למרכז. נאמר שהם עוד לא נדבקו בקדחת אנשי המכירות החמדנים מהמרכז, נאמר שהקסאמים עשו אותם משפחה מאוחדת ולכן הם אנושיים יותר, נאמר שהם מתאמצים למכור מכל הלב כי חסר להם. נאמר.
אבל יותר מכל, הַרגשתי האישית היא שפשוט אכפת להם. "שדרות זה בית" כפי שנאמר פעם. וחווית הקניה גם היא הופכת אינטימית ואדיבה. מחייכים אלי, מסתלבטים עלי, עושים לי הנחה בכיף. הקניות הופכות למפגש אנושי, זה לא רק מסחר, אלא סחר חליפין. וכן, אם אנחנו כולנו מתגאים שאנחנו לומדים בפריפריה, אז למה שלא נעשה את זה גם במפגשים היומיומיים, ולא רק נשלם על בירה יקרה בניר-עם ונממן איזה קיבוצניק שעף על זה שהוא המקום הכי נחשק בקרב סטודנטים?
