הפודקאסט הוא המסר

מאת:אסף סעדון
שתפו

"מה שהאינטרנט עושה זה להפוך את מה שאנו קוראים לו 'הלא-מודע הקולקטיבי' למודע.. זו תהיה טכנולוגיה שתראה לעצמנו את הפְנים של הראש שלנו, שתראה לנו את החלומות שלנו,.. נהיה שקופים אחד בפני השני.. המיזם התרבותי הוא להפוך את עצמנו מהפְנים אל החוץ. אנחנו רוצים לשים את הגוף בתוך הדימיון, ושהדימיון יחליף את חוקי הפיסיקה. עם טכנולוגיות אלה נוכל כנראה לעשות את זה." (טרנס מקנה, 1995)

אחד המאפיינים הבולטים של התרבות בעידן הנוכחי הוא השאיפה לשתף את האישי. פריחתן של לא מעט תופעות ממחישה זאת: רשתות חברתיות, תכניות ריאליטי, בלוגים, קולנוע תיעודי, ואוטוביוגרפיות. הרגיל, היומיומי, והאותנטי מרתקים את כולנו. הניחוח השלילי של המילה "מציצנות" אט אט מאבד מכוחו, וה"שכונתיות" הופכת לערך העליון. אלו הם ימיה האחרונים של הרשמיות.

זה מה זה שכונה

האופנה של השנים האחרונות מאופיינת ב"שכונתיות" מובהקת, בייחוד האופן בו הלבוש הרשמי הפך למגוחך ולמושא ללעג. שיער הפנים אצל גברים, שעד לא מזמן נתפס כחשוד, מוזנח, או מעיד על אבל, הפך לנורמה. אלו הבוחרים להתלבש באופן אלגנטי, בייחוד גברים מגולחים למשעי, נדרשים להסביר את התנהגותם המוזרה בכל מקום אליו יפנו. תופעות כמו כפכפים וטייצים, שעד לפני כמה שנים כמעט ולא נראו מחוץ לתחומי הבית, הפכו לרווחים בכל מקום, ואף בארועים הרשמיים ביותר, כמו חתונות.

הכפר הגלובלי הוא לא כפר, הוא שכונה. הכתבות האחרונות שפרסמתי באתר, שהיו שיחות מוקלטות שלי עם דמויות שונות (קישורים בסוף הכתבה), גם הן חלק מאותו ניסיון "שכונתי" להיפטר מהרשמיות המאוסה. באופן אירוני, לאחר פרסום הכתבות, אותן דמויות הביעו תמיהה על כך שלא ערכתי את השיחה עמם לכדי ריאיון קצר וקולע, ובמקום זאת בחרתי לפרסם את ההקלטה הארוכה כמעט ללא שינוי. אותה טענה הושמעה בפני גם על ידי מספר קוראים. הדבר הוביל אותי למסקנה כי רוח הפודקאסט (Podcast) עדיין לא נושבת במחוזותינו.

פודקאסט הוא, על פי ויקיפדיה, "מעין תוכנית רדיו או טלוויזיה המופצת באינטרנט באופן חופשי." בהמשך לאותו ערך נאמר, "..החדירה של הפודקאסטים לישראל היא איטית מאוד." על אף שההגדרה בויקיפדיה מאד רחבה, ברוב המקרים ההגדרה של פודקאסט היא שיחה מוקלטת המופצת באינטרנט. אמנים רבים, בעיקר בארצות הברית, משתמשים בז'אנר זה כדי לדבר לקהלים שלהם בשפה מאד לא רשמית, ואפשר לומר, שכונתית. כך הוצף האינטרנט בשיחות ארוכות על נושאים שהם אישיים או בגדר טאבו, ללא צנזורה ותוך כדי הנאה מחופש אמנותי כמעט מוחלט.

דוגמה מובהקת לכך הוא הפודקאסט של הסטאנדאפיסט האמריקאי ג'ו רוגן, שפותח כל תכנית שלו בפרסומת ל"פלשלייט – אביזר אוננות לגבר". הפודקאסט של רוגן התחיל לפני שנתיים בתור שני חובבי קנביס עם לפטופ שמשוחחים באופן ספונטני על כל העולה על רוחם במשך פרק זמן של בין שעה ל-4 שעות, והפך לתכנית לה מאזינים מדי שבוע כחצי מיליון איש. בניגוד לרדיו, מאזיני הפודקאסט לא מוגבלים באופן הצריכה של מדיה זו, הם חופשיים להוריד את הפודקאסט מכל מקום בעולם ולהאזין לו בכל זמן או צורה בה יחפצו (בבית, באוטו, בטיול) עם האופציה להריץ קדימה או אחורה את השיחה.

מצא את האחרים

בשנות השישים, הפסיכולוג טימותי לירי עודד שימוש ב-LSD באמצעות הססמה "Turn on, tune in, drop out," שמשמעותה בתרגום חופשי היא "תידלק, תתעורר, תנשור." לירי היה אחד הסמלים החשובים של אותה תקופה, והמסר שהפיץ בדבר שחרור תודעת האינדיבידואל מכבלי החברה והממסד השפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. באחד הראיונות עמו הוא נשאל מה עושים אחרי שנדלקים, מתעוררים, ונושרים? תשובתו הייתה "מצא את האחרים" (Find The Others).

באותם ימים נטולי אינטרנט המשמעות של "מצא את האחרים" הייתה פיזית. לנוע למקומות, קהילות או קומונות, המורכבים מאנשים כמוך. כיום "מצא את האחרים" היא ססמה שרבים חיים לפיה, בעיקר באופן וירטואלי ולא מודע. ה"חברים" בפייסבוק הם "האחרים", לפחות במובן האוטופי של הדבר. וככל שעובר הזמן אוטופיה זו קורמת יותר עור וגידים, כאשר הפודקאסט, המאמץ את מדיום הדיבור (בניגוד למדיומי התמונות והטקסט ברשתות החברתיות הפופולריות) הוא חוד החנית של שאיפה תרבותית זו.

דיבור הוא אמנות כמו כל אמנות. בחירה של מילים מסויימות, סידורם בתבניות, פיסוק, ניקוד, קצב, וטון, הן החלטות אמנותיות שכל אדם עושה, בין אם בתוך ראשו בעולם המחשבות או מחוצה לו בעולם האקוסטי. השיטה היעילה ביותר להכיר אדם, ללמוד ממנו וגם להבחין בשקרים שהוא חי על פיהם, היא על ידי הקשבה לו מדבר באופן חופשי. הפודקאסט אידיאלי למטרה זו. באופן תיאורטי, כמו שאנשים משתפים תמונות מחייהם יכולים הם לשתף שיחות מחייהם, ובכך האינטרקציה שלהם עם הסביבה המיידית שלהם, ואולי אף עם העולם כולו, תוכל לקבל תפנית עמוקה ומשמעותית הרבה יותר.

אתה פלא

אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, ופילוסופיה הם לא תחומים השמורים רק לאנשים רמי מעלה שלכאורה יודעים איך העולם עובד. אף אחד לא יודע איך העולם עובד. כל פשוט עם הוא מעין חוקר תרבות בעל זווית משלו, וכל פרט מסיק מסקנות מהתקשורת שלו עם הכלל ויכול לתרום משהו בעל ערך לשאר הפרטים. העצמה אישית, חקר עצמי ומיצוי הפוטנציאל האנושי, הם ביטויים בשפה גבוהה המתארים פעולה פשוטה שכל אדם עושה, באופן מודע או לא מודע, בחייו האישיים.

מצד אחד, בגלל תודעה קפיטליסטית של צרכנות, רוב האנשים בוחרים לראות את עצמם כחסרי תועלת, לשמור את התובנות המעניינות ביותר שלהם לעצמם, או להדחיק אותן, עד ששומעים אותן ממקור אחר. מצד שני, אותה תודעה קפיטליסטית הביאה לתקופה ההסטורית בה לרוב בני האדם, לפחות במערב, יש את האמצעים הטכניים להביע את עצמם ולהפוך את מחשבותיהם לנגישות לכלל. כמות המידע הזמין, הרחבת רוחב הפס של האינטרנט, והוזלת המחשבים והמכשירים האלקטרוניים מאפשרת כיום כמעט לכל אחד ליצור בקלות יחסית פודקאסט משל עצמו ולשתפו עם העולם. הטכנולוגיה המתקדמת כבר כאן, אך נראה שהערכים התרבותיים לא עומדים בקצב. המשבר של העידן הנוכחי הוא השינוי המתחולל בתודעה – המעבר מצרכנות ליצרנות. לא של חומרים, אלא של רעיונות.

לא ירחק היום בו כל אדם יראה את עצמו כאמן ויתפוס את חייו כיצירת אמנות. שומרי הסף, המסחריות, עולם הזוהר והסלבריטאות, להם עד לא מזמן היה מונופול על התפיסות האמנותיות, יירמסו בהינף יד על ידי האינטרנט האימתני. רעיונות כמו רייטינג יהפכו לחסרי השפעה על היצירתיות של האינדיבידואל, שכן פעילותו האמנותית לא תדרוש השקעה כספית המחייבת הצלחה מסחרית כדי לפצות עליה, ותחושת הקתרזיס שיקבל מעצם ההבעה העצמית והשיתוף יספקו אותו. כך גם החשש מדעתם של אחרים אט אט יעלם, שכן הסטנדרט החדש שייווצר לטווח המגוון האנושי יהיה כה רחב עד כדי כך שהמילה "מוזר" תאבד כל קשר לאיך שהיא נתפסת כרגע.

המעבר מתודעה של צרכן לתודעה של יצרן מלאה במורכבויות וסתירות, אך לשם הרוחות נושבות. המסר הוא השכונה. הרעיון של שיוויון, של שוק חופשי של רעיונות, עשוי להפוך מאשליה ואחיזת עיניים לאחד האספקטים העוצמתיים בחיינו. המדיום הוא הפודקאסט.

פודקאסט עם עו"ד דקל-דוד עוזר

פודקאסט עם בני ציפר

פודקאסט עם משה אוחיון

 

 

 

 

 

 

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות