ככה לא מציירים מעבר חצייה

מאת:יוסף אוחנה
שתפו

לרגל אירועי חודש הגאווה, החליטו בעיריית תל אביב להוסיף קצת צבע לרחובות והחלו לצבוע מעברי חצייה בצבעי דגל הגאווה. מהלך זה מתווסף לזכייה המפוארת של תל אביב בתואר "העיר הגאה הטובה יותר לשנת 2011". אך למרות פעילויות אלה המנסות ליצור תרבות גאה מכובדת, יש מספר ניסיונות השואפים לקדם את מצבה של הקהילה ההומו-לסבית ורק עושים לה שם רע.

ראשית כל, אבקש להבהיר כמה פרטים. הראשון הוא שאיני נמנה עם קהילת הגאים, ומתוקף כך קשה לי להבין את ההיקף התקשורתי הגדול שנותנים לקבוצת מיעוט כל כך מינורית; השני: אני מודע לכך שבעת כתיבת שורות אלה אמצא את עצמי מוגדר כהומופוב על ידי אספסוף נבער. ולכן אטען שלא כל מי שמעביר ביקורת על תופעה חברתית הוא בהכרח מנוכר לה. יש מקום לקהילה ההומו-לסבית להתקיים במארג החברתי של ישראל, פשוט לא במימדים האלה.

מעבר חצייה גאה צילום: יח"צ עירית ת"א
מעבר חצייה גאה צילום: יח"צ עירית ת"א

 

בתחילת השנה נערכה השקת סינגל לזמרת יוצאת "כוכב נולד", שירה חן, במועדון "רוטשילד 12" בתל אביב. הידיעה שפורסמה בעקבות האייטם לא התמקדה בעובדה שהזמרת הצליחה לשמר את התודעה הפרסומית שלה לאחר שעזבה את תוכנית הריאליטי המצליחה; היא גם לא דנה בשאלה האם הסינגל החדש מוצלח ושווה השמעה ברדיו. כל מה שהתמקדו בו היה הנשיקה הצרפתית בין שירה חן לבין מרינה מקסימיליאן בלומין. לכאורה זה נראה כמו ידיעה פיקנטית – יש התרחשות מעניינת, תמונה סקסית ופוטנציאל לכך שהידיעה תמנף את העניין הציבורי בעשייה של חן. אבל איפה מונח הגבול? האם מעתה ואילך כל ידיעה שתתפרסם בתקשורת תזכה לזוית הפרובוקטיבית הזו? האם האאוטינג הזה הוא הכרחי בכל פעם מחדש?

ניקח דוגמה אחרת: לרגל יום העצמאות החליטו במערכת "מאקו גאווה" לפשפש בארכיון הדמויות המצוירות ולהוציא כמה מהן מן הארון. אכן מהלך שנוי במחלוקת. נקודת המוצא שלהם היתה שאחרי שהוצאנו מהארון את ג'ון קיוזאק, ז'אן קלוד ואן דאם, ג'רמי פיבן וג'ון טרבולטה אשר מסובך מעל לכל הראש באישומים על תקיפה מינית של חמישה גברים, האם יש דרך טובה יותר לעלות את השיח ההומו-לסבי לסדר היום הציבורי אם לא דרך דמויות מצוירות. המחשבה שליוותה את הפרסום היא שכל מי שייצא כנגד הכתבה, יואשם בפרימיטיביות, בהעדר חוש הומור ומעל לכל בהומופוביה.

אז יש לי חדשות לאותם אתרי רכילות, חדשות ובידור: לא כל פרסום מצדיק את קיומו, ולא כל יוזמה משרתת את האינטרסים שלה. יש מקרים שבהם התוצאה המושגת היא הפוכה. קחו לדוגמה את המקרה עם נילס הולגרסון; דעתי היא שכתבה כזו מציגה את הקהילה ההומו-לסבית באור נלעג. רציתם הכרה וקיבלתם את אקה בתמורה. ככה לא פורצים את תודעת הציבור. להפך, כך מקבעים את הסטיגמות שיש בנוגע למגזר ולאנשים שחיים בו. כך מסיטים את עניין הציבור מקבלה של השונה אל עבר משהו שצבוע בצבעים הרבה יותר קודרים מאשר צבעי הגאווה.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות