מדריך לעיירה הדרומית ביותר

מאת:נטשה לדיז'אנסקי
שתפו

המילה "פריפריה" מעוררת חלחלה מרוב שימוש מוגזם, אבל המילה "מרכז" מעוררת צמרמורת מהיהירות שבה. הפריפריה תמיד מוצגת כמשהו מוזנח, עלוב וחלש, למרות שלדעתי החולשה האמיתית היא במרכז. במרכז אפשר לחיות חיים שלמים במרדף אחרי כסף, ריגושים והסחות דעת שיגרמו לנו לשכוח מהמציאות, אבל בסופו של דבר, כמעט כל מי שנמצא במרדף רק רץ אחרי הזנב של עצמו, עד שהוא מרגיש שהוא מוכרח לצאת מהעיר כדי לנשום קצת אוויר ולהירגע. פתאום הפריפריה היא כמו ממתק שוקולד אחרי יום קשה, יש שם אוויר ושקט כמו שאין בתל אביב.

אם חושבים על זה לעומק, הנגב הוא הפריפריה האמיתית של הארץ ובירתו היא באר-שבע. אם כי לצורך הדיון, הערים הגדולות בפריפריה (למשל: באר שבע, קרית גת או אפילו שדרות) הן לא הנושא, אלא הפריפריה שלהן, שמתבטאת בהתיישבות מבודדת ומרוחקת. בעזרת כביש הערבה וכביש 40, מחברת באר שבע את היישובים המפוזרים בדרום. אם נוסעים על כביש 40 במשך כשעה לכיוון דרום, מגיעים ללב ליבו האמיתי של הנגב: מכתש רמון. על שפתו שוכן אחד היישובים המבודדים והיפים בארץ.

לפני הכל, היתה הארץ, עירומה

במועצה המקומית מצפה רמון מצוי הקסם שכל כך חסר לתושבי תל-אביב, יש בה מרחבים, שקט והרבה נשמה. האנשים במרכז חיים בצפיפות בבניינים רבי קומות, עם כבישים עמוסים במכוניות, קניונים מפוצצים בצרכנים ואפילו בפארק יש עומסים. עד שהמוח נעשה גדוש מרוב לחץ ומתעורר פתאום צורך לעזוב הכל ולברוח למקום עם הרבה שקט.

יש אנשים עם משיכה לצבע הירוק של היערות, או לצבע הכחול של הים ויש אנשים עם משיכה לחום של המדבר. עוד לפני שהיו יערות, ולפני שהיה ים, היתה הארץ, עירומה. מי שמגיע למדבר, כדאי שייצא לסיבוב לבד עם עצמו ועם הנוף, אז תתגלה בפניו תחושה נחבאת של בראשית. הוא לבד ב"קצה העולם", אין עוד איש סביבו, לא חיה, לא נחל וגם לא עץ עם ציפור מצייצת. גבירותיי ורבותיי, הכירו את השקט.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ…" הפסוק הראשון בתנ"ך הוא ההתחלה של ההתחלה. אין ים, אין עצים, אין חיות ואין בני אדם, אבל יש מרחבים על גבי מרחבים ומעליהם יש שמיים. זה מה שמצאתי במדבר. מצאתי דממה מופתית, מאובנים עתיקים, הרי געש שמתו לפני מיליון שנים ומצאתי את רגשותיי המודחקים. כל אלה מביאים את השכל והנפש למקום נשכח – חשבון נפש.

לצחוק מול המכתש

במרחק הליכה של כעשר דקות מכל מקום בעיירה, תוכל להגיע למדבר ולהרגיש מנותק מהכל. זהו המקום שבו מהפך תודעתי מתחולל בפנים, איכשהו מחשבות על דברים מהותיים תופסות את המקום של הפחדים מפני הדברים הפחות חשובים בחיים. אין ספק שהמדבר אחראי לכך, כי כשמרגישים כל כך רחוק מהעולם, נשארים עומדים ועירומים ממסכות. מה שנותר זאת האמת, כל האמת ורק האמת. כל רגש שעלול לצוף יכול לקבל פורקן. אף אחד לא רואה כשאני עומדת צוחקת מול המכתש, ואף אחד לא שומע אותי צועקת ובוכה.

אבל ההמלצה הכי חמה שאני יכולה לתת, היא לוודא שיש לפחות לילה אחד להסתכל על הכוכבים. בזכות הבידוד והמרחק ממקומות מיושבים, "מצפה" סובלת ממעט מאוד זיהום אור. אבל גם הירח עצמו הוא כמו פנס ולכן כדאי לבוא בלילה ללא ירח. כשהשמים נקיים מהגורמים שמאירים סביבנו, שביל החלב מתגלה ובוהק על רקע השחור. מרגישים הכי קטנים בעולם כמו הכוכבים שבשמיים. כשמסתכלים אל החלל, מבינים כי החיים שלנו גדולים הרבה יותר.

צילום: Sean P King

לא צריך "להתקדם"

מצפה רמון נוסדה בשנת 1951 כעיירה לפועלים שעבדו במחצבות המכתש. היום חלק מהמחצבות מועדות להיות גן לאומי באמצעות פרויקט שיקום רחב מימדים. העיירה שעל שפת המכתש עדיין קיימת, מתקדמת לאט, אבל בטוח. כמו הרבה מעיירות הפיתוח שבארץ, גם במצפה אחוז המהגרים גבוה, ההכנסה הממוצעת נמוכה והאבטלה גבוהה. אבל כל הפרמטרים האלה, הם מה שמיוחד במצפה רמון.


בזמן שהמרכז מסתכל על הפריפריה ודורש שתתקדם, מצפה רמון מנסה לשמור על האווירה השקטה. עם שלל מהגרים מכל העולם: מרוקאים, רוסים, קווקזים, תימנים ויפני אחד מול אוכלוסיה גדולה של כושים עברים. אפילו הבדואים שחולפים במקום לא מפריעים לבני הישיבה ללמוד וגם היעלים לא מפריעים לחתולי הרחוב. מצפה מתגאה במגוון עצום במקום כל כך קטן: אמנויות לצד מדעים, רוחניות דתית לצד הרוחניות של הטבע והתיירות הגדלה בתוך העיירה הקטנה והמנומנמת.

עם 14 אחוזי אבטלה, המקום תמיד מושמץ כעוד יישוב מסכן, ולמרות הכל, האנשים במצפה דווקא שמחים בחלקם. כנראה שהמדבר, השקט, הבידוד והניכור הביאו ליצירת מקום תרבותי מיוחד. האנשים שמגיעים מן החוץ נמשכים לשקט ולאווירה המדברית, או למלון הפאר, או דווקא לישיבה התיכונית שנחשבת לאחת הישיבות הטובות בארץ. אבל יש כאלה שמגיעים בשביל התרבות. איזו תרבות אתם שואלים?

חוות קיש, נמצאת על דרך היין ליד מצפה רמון צילום: אתר "בייגלה"

מקום מפלט מהקיץ

יש לא מעט אטרקציות במצפה, ובאזור שמסביבה. אם מגיעים עם כביש 40 מהצפון, מומלץ לעצור לפחות בחוות בודדים אחת בדרך. כל חווה היא בעלת אופי מיוחד. חוות קורנמל מייצרת גבינות, בחווה של קיש יש פסלים ויינות ובחווה של הררי יש אוכל ביתי, מזרחי ומשובח. אבל כשמגיעים למצפה, יש חווה אחת שאסור לוותר עליה, חוות האלפקות. עצה קטנה: אלפקות עלולות לירוק אם מרגיזים אותן, אבל זה לא קורה הרבה וגם ככה יש ברז עם מים זורמים ליד. אטרקציות נוספות שמצפה מציעה הן: רכיבה על אופניים, סנפלינג, באגי, טיולי גמלים, טיול בשטח למקורות מים או סתם הליכה על המצוק.

כמובן שבסופו של דבר צריך לאכול וגם לזה יש פתרונות בעיר. יש מגוון של מקומות שיכולים לענות על הצרכים של כל אחד והם מתחילים בכניסה הצפונית למצפה עם המילה "הקצה" שכתובה בענק על אחד ההאנגרים. "הקצה" היא מסעדה קטנה, ביתית יש בה אווירה חמימה ואישית עם מחירים נוחים. אם אתם דווקא מאלה שצריכים שם של רשת, יש סניף של "קפה נטו" ממש קרוב למתחם השוק. אבל אל דאגה, כי אם אין כל כך הרבה כסף בכיס, אפשר לאכול חומוס ב"חומוסיה של ג'ינג'י" הממוקמת במרכז המסחרי. כמובן שאם הכסף ממש נוזל מהארנק, אני ממליצה על מסעדת הגורמה "שה אוז'ן" של השף הצרפתי ארנו רודריג.

וכמו אחרי כל ארוחה טובה, צריך מיטה רכה. גם את מקומות הלינה מצפה יכולה לספק בצורות שונות. לנוודים הייתי ממליצה על "הבית של מטי ורוני" – אוהל אירוח בלב העיר, עם מחיר לינה שווה לכל כיס. אבל לא כולם רוצים לישון באוהל ויש בזה מן ההיגיון, אז אפשר להזמין מראש צימר בתוך העיירה, או באחת מהחוות שליד. אפשר גם להזמין חדר באחד מהמלונות , כשהמבחר נע בין מלון "סוויטת רמון" לבין "פונדק רמון". אבל שוב, אם הכסף ממש נוזל מהארנק, צאו לגלות את מלון הספא של ישרוטל "בראשית" שנמצא ממש על שפת המצוק.

בערב תוכלו ללכת לשתות בירה בפאב "החבית" או לשתות יין מול הופעה במועדון הג'אז, ובדרך כלל בימי החג, ישנן הופעות של מחול ומוזיקה בהאנגר "אדמה". מה שלא יהיה, כשתבואו לבקר, חורף או קיץ, תגלו מקום מדברי, שקט וגם קצת הזוי, בגלל הלך הרוח של האוכלוסיה המגוונת. אבל כדאי לזכור, שבגלל שמצפה רמון שוכנת בגובה של כאלף מטר מעל פני הים, רוב הלילות קרים כי תמיד יש רוח ולכן כדאי להביא ביגוד חם. כן, גם בקיץ, מזל שיש מקום קריר בארץ לחודשים הלוהטים האלה.


שתפו