ביום הזיכרון אני רוצה לשכוח

מאת:נועם טומס
שתפו

ביום הזיכרון הקרוב אני רוצה לשכוח. את זה שאבא שלי עלה לארץ כדי להצטרף למלחמת ששת הימים. אני רוצה לשכוח את תוכניות הטלוויזיה שמדברות על אנשים מתים, ואת המשפטים מלאי הפאתוס שעוטפים אותי בלי שאוכל להיחלץ, שאני כאן, כי אחרים מתו.

זה כבר לא סוד של חסמב"ה שיום הזיכרון הוא עוד מניפולציה מדינית, ממש כמו מחירי הדלק שיורדים, ומספר ימים אחר כך מחירי מוצרי החלב עולים. או כמו שמצד אחד מנסים להגיע למו"מ עם הפלסטינאים, ומצד שני מנחיתים עליהם רקטות.

באמת אי אפשר אחרת

בכל יום זיכרון אנחנו נכנעים מחדש לקוד הגדול של המלחמה, מבכים עליה, מתאבלים על הבנים, מתכנסים בעצב כמו מתחת לשמיכה מחממת, וחשים את מה שכבר מזמן אין כאן – קולקטיב. יום הזיכרון פועל בשירות המנהיגים, גם כשהם מתחלפים, ולרעת הציבור. הוא נוטע את האמונה שאי אפשר אחרת.

הטלוויזיה משדרת סרטים על פצועי מלחמה, סרטים קצרים שצילמו חיילים שעכשיו כבר מתים, ראיונות עם הורים שכולים, ובין לבין – צילום סטטי של נר זיכרון בוער עם דגל מאחור, לתמיכה. הדמעות זולגות, הידיים רועדות והלב מתכווץ. אז איך אנחנו מסכימים להיעצב מחדש בכל שנה, ולהאמין לשקר הנראה כל שנה אמיתי יותר? והכי חשוב, איך אנחנו מסכימים להתגייס לכל מלחמה מחדש?

מצייתים גם כשזה כואב

"צריך", "חייבים", "אם לא אנחנו אז מי?", "אין לנו אף אחד חוץ מעצמנו", הן חלק מאמירות שנשמעות אחת ליומיים בשיח הציבורי הישראלי. וכמו בניסוי שערך הפסיכולוג החברתי סטנלי מילגרם שביקש לבדוק ציות וקונפורמיזם, אנחנו מצייתים גם כשזה כואב; שולחים אזרחים למלחמה, מתפללים שישובו, מתכוננים שלא, ומקווים שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

אומרים עלינו הישראלים שאנו חמומי מוח, שמזג האוויר הים תיכוני מבעיר אותנו מבפנים. "קחי נשימה עמוקה", אומרים לי קרובי משפחה מחו"ל בטלפון. אכן נשימה היא מה שאנו זקוקים לו, אוויר שינקה את מסך העשן שמנסה להיות שקוף אך מעולם לא היה סמיך יותר. אבל אפשר גם אחרת. מה שצריך לעשות הוא להפריד בין מלחמה לבין לוחמה, בין איום לבין פתרון צבאי, ובין איום בטחוני לבין פעולה אלימה.

מדינת ישראל בשרות הניו-אייג'

לכל מוות יש נטייה לעורר שאלות רבות: למה זה קרה? מה יהיה עכשיו? והאם היה אפשר למנוע את זה? פתולוגיה, היסטוריה ודת מנסות לתת תשובות. מדינת ישראל גם מנסה, אבל לא מצליחה לשכנע. היא אומרת בדרך כלל שלכל אדם יש מטרה בעולם הזה ומחיר שעליו לשלם, ממש כמו תורות ניו-אייג'יות. כמו כן, שכל הדברים הרעים שקורים כאן הם הכרח.

אבל לא אנחנו האזרחים ולא הם המנהיגים מנסים ללמוד משהו מזה. רגע אחרי הטקס ודמעות שזולגות על פנים ממלכתיות, מתכנסים המנהיגים ונערכים למלחמה הבאה. "איך אפשר לצמצם, או חלילה למנוע הרג של אנשים?" היא לא שאלה שמנסים לתת עליה תשובה.

אתוס ממכר כמו קוקה קולה

אתוס המלחמה הוא ממכר בדיוק כמו קוקה קולה. הוא שחור, מנחם ולא בריא. בשביל להאמין שמוות אינו גבורה במקרה הטוב או מחדל צבאי במקרה הרע, אנחנו צריכים להיפרד מהאתוס. גמילה, כך מבטיחים מומחים, היא כואבת וקשה, אבל בסופה מזקקת.

וכנראה שאנחנו כבר בדרך לשם, לאותה "התנקות": הנה כמה דוגמאות אחרונות לכך שאנו אולי בדרך להפוך לחברה צודקת שמקדשת את החיים ולא את המוות; חוק המיחזור האלקטרוני שאושר בקריאה ראשונה בחודש מרץ, "חוק הזנות" שאושר בכנסת בפברואר והעלה את נושא הזנות לשיח ציבורי, ובעיקר השיח המתעורר לגבי מחאה חברתית נוספת בקיץ הקרוב.

במקום דמעות – תשובות

אז אולי ביום הזיכרון הקרוב נדרוש תשובות ולא דמעות. נפסיק להיות עצובים בין שמונה בבוקר לשמונה בערב, נפסיק להקשיב לשקט שזורם בדם בזמן הצפירה ומחריש כל חשיבה ביקורתית.

את המניפולציה הציונית שטוענת כי "הם לא מתו לשווא" נניח בצד ביום הזיכרון הקרוב. נדרוש תשובות ונדרוש חיים. כך נוכל להחזיר למתים את האנושיות שלהם, כך נוכל לכבד את המשפחות כמו שצריך. וכך נחזיר לעצמנו את האמונה בטוב.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות