"היכן שאינם"- מסע של פואטיקה

מאת:עמיחי שלו
שתפו

בצורה גסה, אפשר למדוד השפעתה של ספרות חזקה על פי שלושה פרמטרים: הפרמטר הראשון הוא פרמטר רגשי, כשספר מחולל בנו חוויה רגשית לא שגרתית (בלשון הביקורת זה נקרא "מטלטל" – מילה שכובסה במאיץ חלקיקים תקשורתי ויחצ"ני עד להבחיל). הפרמטר השני הוא אינטלקטואלי, אם ספר גורם לנו לחשוב בצורה מעט שונה ממה שחשבנו לפני הקריאה, אם הוא חושף לפנינו זווית אחרת של המציאות (בלשון הביקורת זה נקרא "מעורר מחשבה" – עוד ביטוי שהולך בדרכו של "מטלטל", "מכמיר לב" ו"סוחף"). הפרמטר השלישי הוא פרמטר אסתטי. אולי מדובר בפרמטר הכי חמקני שקשה להסביר במדויק. הוא קשור כמובן לשפה ופואטיקה ולפעמים גם למבנה. כמובן, יש ספרים גדולים שכל הפרמטרים בהם באים לידי ביטוי, ויש ספרים גדולים שמה שמכונן את הגדולה שלהם הוא בעיקר פרמטר אחד.

לפעמים סיפור קצר, פשוט ונוקב עושה את העבודה. לפעמים ניסיון יומרני לרומן אסתטי, רגשי ואינטלקטואלי הופך מהר מאוד לטקסט פיגולים טרחני ומייגע. "היכן שאינם", רומן הביכורים של המשוררת חגית גרוסמן, הוא רומן שמה שמכונן את עוצמתו הוא קודם כל הפרמטר האסתטי.

"היכן שאינם" הוא גם סיפור נוגע ללב על בחורה תלושה, חסרת עוגנים, שמאבדת את אביה. והאובדן הזה, שהוא סך הכל אובדן די "טבעי" במחזוריות המצמיתה של הקיום, מוציא אותה לדרך יצרית ואפלה ברחובות תל אביב, בחיפוש אחר כל אחיזה, בחיפוש אולי מודע ואולי בלתי מודע של אותו "דבר" מהותי שאבד לה במות אביה, מלבד כמובן איבוד דמות האב וכל הסמי-תחליפים האקראיים, כל הבתים הארעיים והמפוקפקים, כל הגברים הארעיים והמפוקפקים – שום דבר בעצם לא יכול למלא את החסך, כי אין משהו שיכול למלא אותו.

חגית גרוסמן צילום: יח"צ

מה שמיוחד ובלתי שכיח הוא קודם כל הפואטיקה הפרוזאית של גרוסמן. יש מקרים רבים בהם משוררים "חוצים את הקווים" (או ביטוי מכובס ויחצ"ני אחר) אל הפרוזה. הסיבות כלל לא רלבנטיות, ומן הסתם הן שונות עבור כל כותב. יש כאלו שעשו זאת בצורה מעט חורקת בהתחלה. הם התחילו בטקסטים קצרים יותר, חידתיים, עמוסי מטאפורות, לא לגמרי "פרוזאיים", ובהחלט היה ניכר בכתיבתם שהם נמצאים בממלכה לא מוכרת, כאילו נחתו בכוכב לכת אחר ועדיין לא הסירו את חליפת האסטרונאוט, או לחלופין מרחפים בחוסר כוח כבידה, עד שגופם נחבט במכתש. אבל גרוסמן בהחלט עשתה את "חציית הקווים" הזו בצורה ראויה ומרשימה. הפרוזה שלה היא לא פרוזה רגילה. היא פרוזה "שירית", היא פרוזה נוטפת, המחייבת את הקורא כמעט בכל רגע לקריאה אחרת, איטית, אבל לא כמו בקריאת שירה, זו קריאה איטית ואחרת, אבל זו קריאה של פרוזה.

כמו המסע של מלי האנטי גיבורה, אפשר לראות בספר הזה מסע של פואטיקה, וכבר בהתחלה נתקלים בצירופים וביטויים שמוכיחים שהגענו ליצירה אחרת, לא שכיחה. כמו למשל "ספר עם כריכה קשה אפורה כחולה, ועליה נוצץ כדור בדולח שתוכו משוסע לשני חלקים כמו מוח", או "הלכתי לאט במן ריחוף של אישה הבקיאה בקצב הרוח". אז נכון, בתור קוראי פרוזה יש נטייה לרוץ קדימה במלוא הקיטור, לחפש את הקצב הסוחף, הקולח, להתמסר לעלילה לחלוטין, אבל גרוסמן דורשת קריאה קצת אחרת, איטית, קריאה שדימויים וצירופים מפתיעים ומלאי יופי צריכים לגרום לקורא לעצור לרגע, למלא את הריאות המטאפוריות בקצת אוויר צבעוני, ורק אז להמשיך הלאה.

"היכן שאינם"/ חגית גרוסמן, ידיעות ספרים, 294 עמודים


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות