מה לנו ולסיפור העתיק על האיש שרצח את אביו ושכב עם אמו? תרגום חדש ל"אדיפוס המלך" של סופוקלס מעלה שוב את השאלה הנצחית, אך הרלוונטית מתמיד. זיגמונד פרויד, כידוע טען שאדיפוס מסמל את התשוקה המינית הלא-מודעת של כל זכר לאמו וקנאה רצחנית כלפי אביו. מתרגם המחזה, שמעון בוזגלו, בחר להתעלם מטענה פופולארית זו. במבוא לספר הוא כותב כי הסיבה שאדיפוס רלוונטי היא דווקא בגלל הסקרנות האנושית הטבועה בו.
גם אנחנו לא יכולים להפסיק לחפור בעצמנו עד שנגלה את האמת האיומה שלבטח תעוור אותנו. אך, על אף ניסיונו החביב של בוזגלו, לא כל כך קל להוציא את פרויד מהראש. במיוחד כשבמקביל לכך מציג באקרנים הסרט "שיטה מסוכנת" העוסק ישירות ביחסים שבין פרויד לבנו הרוחני, קארל יונג.
תסביך יונג
הסרט "שיטה מסוכנת" נפתח בדרמה סוערת בה נצפית מטופלת היסטרית בשם סבינה שפילריין (שלימים הפכה לפסיכואנליטיקאית מוכרת בעצמה) משתוללת בקליניקה של יונג. במהרה, הרוחות נרגעות ועלילת הסרט ההוליוודית המתונה משתלטת על האווירה. על אף הקיטש והשטחיות, הבחירה האמיצה להתמקד דווקא בדמותו של יונג, ואופן הצגת המתחים האידיאולוגיים והרגשיים בינו לבין פרויד, שווים הרבה יותר מכל דבר אחר שיצא לאחרונה בקולנוע.
פרויד, כפי שניתן לראות בסרט, ראה ביונג כבנו ויורשו הבלתי מעורער וככזה שעתיד הפסיכואנליזה מוטל על כתפיו. אי לכך, הוא לעג למשיכה של יונג לרעיונות מיסטיים שמקורם במזרח ושחרגו מגבולותיה הברורים של תפיסת העולם המדעית-מערבית. לטענתו, הפסיכואנליזה גם כך נתונה לאינספור מתקפות בגלל הרעיונות הלא שמרניים העומדים בבסיסה ואין צורך בעוד שערוריות. יונג מצידו קרא לפריצת גבולות, האשים את פרויד באובססיה לנושא המיניות, והפחית בחשיבותם של גורמים כמו תסביך אדיפוס. למרבה הצער, השניים הפסיקו את התקשורת ביניהם לאחר מספר מכתבים קורעי לב.
הסרט "שיטה מסוכנת" כמו גם התרגום החדש ל"אדיפוס המלך", מאופיין בקלילות ובהשתדלות שלא להכביד על הקורא. בהשוואה לתרגומים קודמים של המחזה, השפה קלילה יותר וכמעט לגמרי ריקה מהפאסון המוגזם שנהוג להתלוות ליצירות קלאסיות מסוג זה. בתרגום של אהרון שבתאי מ-1981, יוקסטה, אשתו של אדיפוס, לפני שנתגלה שהיא גם אמו, אומרת לו: "..מוטב חיי אקראי, ככל שזה ניתן.. אך מי שבעיניו אין ערך לדבר, חייו קלים יותר" (עמ' 38). לעומתה, יוקסטה בתרגום החדש של בוזגלו היא עניינית ומדברת בגובה העיניים: "..עדיף לחיות מרגע לרגע!.. אדיפוס, מי שלא חופר בדברים כאלה, קל לו יותר בחיים" (עמ' 118).
בדומה ליוקסטה במחזה, פרויד בסרט מנסה להניע את יונג שלא להיכנס עמוק מדי למחוזות שהיו, ועד היום במידה רבה, בגדר טאבו מבחינת המחקר המדעי. "..התחום שלנו כה מבוצר שיהיה זה רק מסוכן לסטות לכל סוג של מיסטיקה.. אפילו אזכור הנושאים הללו זו התאבדות מקצועית.. איננו יכולים לסטות לתחומים הספקולטיביים הללו" (51:34) אומר פרויד בסרט. אך כמו אדיפוס, יונג מתעקש ובכך הורג את מערכת היחסים בינו לבין אביו הרוחני. ואמנם, יונג לא שוכב עם אמו וחוטא בגילוי עריות, אך הוא בהחלט נענה לדחפיו המיניים ביחסיו עם המטופלת שלו וחוטא בעבירה על כללי האתיקה המקצועיים. בדומה לאדיפוס, הוא רואה התנהגות זו כבלתי נסלחת.
לפעמים, תיאוריה היא רק תיאוריה
"תפסיקי לברוח מעצמך", "את חיה בהדחקה", "את פועלת באופן לא-מודע"; ביטויים אלה ורבים אחרים לא היו קיימים לולא פרויד והם מופיעים ללא הפסקה בקולנוע, בספרות, וכמובן באקדמיה. נדמה כי הפסיכואנליזה כה סקסית שהיא גורמת לנו להתאהב ברעיונותיה עד שלמחקר המדעי אין מקום בשיח ופרויד הופך להיות נוכח בכל. האירוניה היא שבמחלקות למדעי הרוח נדרשים הסטודנטים ללמוד לא רק את פרויד, אלא גם פסיכואנליטיקאים אזוטריים כמו לאקאן, ז'יז'יק וקריסטבה. אבל, באופן חשוד, יונג זוכה כמעט להתעלמות מוחלטת בחוגים אלה.
מבחינת המדע לפרויד שני צדדים. מצד אחד, מספר הנחות יסוד מאד כלליות שהגה, עמדו בתנאים המחמירים של המדע הכמותי והתקבלו כתשתית טיפולית, בעיקר בנושאים כמו הדחקה וילדות. מצד שני, הפרשנויות שפיתח סביב הנחות יסוד אלה נתפסות כשנויות במחלוקת, כמו כל הקשור ליצר המוות, מיניות האישה, והורשה של זיכרונות לא-מודעים.
חוקרים שונים הדגישו את הבעיות שיש למדע עם הפסיכואנליזה ביניהם הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום שטען: "אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם… עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו." חוגי הפסיכולוגיה באוניברסיטאות אכן מסתדרים כיום בלעדיו, אך באופן מפתיע פופולאריות רעיונותיו של פרויד בכל תחום אחר היא עצומה ובאופן אירוני, לא מודעת.
האדם מחפש משמעות
סמיכות האירועים של יציאת הסרט "שיטה מסוכנת" והיציאה לאור של תרגום חדש למחזה "אדיפוס המלך" מעלה מספר שאלות. יונג לא האמין שיש דבר כזה צירופי מקרים. לאחר כמה שיחות עם איינשטיין, הוא הגה את מושג ה"סינכרוניות" – חוויה שמורכבת משני אירועים או יותר שמתרחשים במקביל אך אין ביניהם קשר סיבתי כלשהו. הכוח היחידי שמחבר בין אותם אירועים הוא המשמעות, הנוצרת מהתוכן המשותף ביניהם. יונג הקדיש את חייו לחקר הסינכרוניות ובאמצעות רעיון ה"לא-מודע הקולקטיבי" הציע תיאוריה שלמה סביב הקשר שראה בין העולם הפנימי של האדם לעולם החיצוני לו.
העולם משתנה, השפה משתנה, אבל הסיפורים הם אותם סיפורים. בוזגלו כותב שעל אף שהקורא ב"אדיפוס המלך" מודע לכך שהנורא מכל עומד להתגלות, יש בו את התקווה שאולי רק הפעם אדיפוס יפסיק לחקור. אבל אם הוא יפסיק לחקור, הוא יבטל את מה שהופך אותנו לבני אדם – הסקרנות והדחף לחפש ולגלות.
הצופה, במהלך הצפייה ב"שיטה מסוכנת", מודע לפיצוץ הבלתי נמנע בין פרויד ויונג אך יש בו את התקווה שאולי יסכים פרויד להשתעשע עם רעיונותיו של יונג ולא יפסול אותם על הסף. בכך, תורות המזרח והמערב ישתלבו להן לכדי תפיסת עולם חדשה ואולי אף פסיכולוגיה חדשה הייתה נוצרת, כזו שבאמת מבינה את בני האדם, פנימה והחוצה. אבל גם פרויד, אם לא יפסול את רעיונותיו של יונג, יבטל את הצד השני של המטבע שהופך אותנו לבני אדם – היוהרה וצרות האופקים.
