סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

"לא רציתי לשרוד, רציתי לחיות"

לפני הכניסה למיידאנק רציתי להיות אדם טוב יותר. רציתי להיות כמו דוד הרועה הנאמן ש"היה רואה את הטוב בכל אחד. הוא היה מביט רק בטוב וביופי של הבריות, והיה רואה את יופיין של כל הנשמות. תמיד חיפש לראות רק את הטוב שבכל אדם, וכך ראה גם את אויביו". בערבים עם שאר החברים צצו המילים סבלנות, חמלה ואפילו סליחה. אבל המראות שנחשפנו אליהם במחנה ההשמדה מיידאנק היו מעל ומעבר לכל הגדרה אנושית. זה כבר חודש שאני מנסה להביא את עצמי להעביר את התחושות אל הדף והמילים קטנות מדי, לא חשובות מספיק שיהיה בכוחן לתאר את מה שנפשי ראתה. הסבל הפך גדול יותר כאשר שמעתי את נועה עשת, סטודנטית וחברת משלחת, מתארת את מה שאירע שם כשלב אחר בספקטרום בין הטוב ורע. לימים גם אני הבנתי שאין אפשרות לסלוח.

משרפות מיידאנק
משרפות מיידאנק

באותו ערב שמענו את הסיפור של יעקב (ג'ורג') פוליצר, אחד משני אנשי העדות שליוו את המסע. בשיחה עימו, אי אפשר שלא לתת את הדעת לחוש ההומור הכובש שלו ולמידה שבה הוא מפגין צניעות, רוגע ושלווה. לבטח כאשר הגו את המושג "אדם משכמו ומעלה", חשבו עליו. ג'ורג' נולד בשנת 1930 בצ'כיה, לאב שתפקד כראש הקהילה ואם שהייתה מורה לשפות, דבר אשר הסתבר להיות יעיל מאוד בתקופת השואה. הוא מספר: "הייתי בן 10-11 כשצ'כיה נכבשה, אז גם עצרו את אימי ונותרנו שלושה אחים – אני, אנוכי ועצמי. כלומר, הייתי בן יחיד". בפעם השניה שקצינים גרמניים הגיעו לעיר, יעקב ואביו ברחו מן העיר אל עבר הונגריה.  כל תושבי העיירה שנותרו נשלחו למיידאנק ולטרבלינקה. במהלך השנים הבאות אביו פעל בדרך חסרת תקדים והכניס את יעקב לבית גידול לילדים מופרעים ומאוחר יותר לכלא, וזאת רק כדי להצילו מהמחנה.

במרץ 1944 ג'ורג' עבר לחיות עם סבו וסבתו, וכשהונגריה עברה מהפך,  נלקח על ידי קציני SS לבית חרושת לפסי רכבת. שם הוא גם הבין שיש התערבות אלוהית אשר שומרת על חייו. "הכניסו אותנו לקרון רכבת עם תנאים גרועים. כל הזמן שהיינו שם, ישבתי ליד המורה שלי ולא ליד סבא. ברגע מסוים נשמעה ירייה והרגשתי משהו חם יורד לי על הכתף. כשהבטתי הצידה, ראיתי שהמורה שלי נהרגה במקום. היא ישבה במקום שבו אני הייתי צריך להיות. אחד הגרמנים שעלה לקרון אחרי כמה שעות, בחן את המתרחש ואמר: 'חזירה יהודיה אחת פחות'. משם הועברנו לסלובקיה ואז לפולין ובסוף הגענו לאושוויץ בירקנאו".

במחנה הודרך ג'ורג'  על ידי אחד האסירים להגיד שהוא בן 16 ומהר מאוד הוא מצא את עצמו כמתורגמן של רופא הבלוק. "עד גיל 6 ידעתי גרמנית בלבד, אחרי זה למדתי אנגלית וצרפתית. הונגרית למדתי תוך כדי שההורים שלי ניסו לדבר ביניהם ולהסתיר ממני סודות". אחרי כמה ימים במחנה, חלה באדמת, והוא מתאר כיצד אחרי ויכוח מר וארוך בין הרופא שרצה לשמור על חייו לבין פרמדיק הSS שרצה לשלוח אותו למשרפות, הוא לבסוף נשלח אל בית החולים הנוצרי. לאחר ההגעה, נערכה סלקציה גם בבתי החולים, שם ד"ר מנגלה קבע איזה חולים יקבלו טיפול ואילו ישלחו אל המוות. ג'ורג' שוב קיבל חנינה.

אחרי השחרור מבית החולים, ג'ורג' חזר אל המחנה, שם  תפקד בתור נער שליחויות. התפקיד שלו היה להעביר תכשיטים למחנה קנדה (מקום במחנה בירקנאו אשר אליו נשלח כל הציוד) ובתמורה לכך לקבל אוכל. "יום אחד בהיר קרה לי פנצ'ר. באחת הפעמים שהגעתי להעביר את התכשיטים לצד השני, נגעתי בגדר. בדרך כלל כל מי שנגע בגדר הפך לגוש פחם אחד גדול, אבל במזל, כאשר אני נגעתי בה, לא קרה כלום. מסתבר שהגדר הייתה מנותקת לצורך אחזקה באותן דקות. שוב ניצלתי ממוות".

לאחר מכן הוא נשלח לתא הגזים ולקראת סוף הצעדה, אחד מהקצינים ניגש אליו, הוציא אותו מהתור ושלח אותו לעבודה. מאוחר יותר הוא גם נכנס לתגרה עם אחד הכלבים של הגרמנים שניסה לנשוך אותו למוות. אך המוות לא הגיע. גם לא בצעדת המוות הנוראית שאליה הוא ואלפים אחרים הוצאו בסוף המלחמה. "חייתי על קליפות של תפוחי אדמה, אכלתי דשא וסוליות של נעליים. פעם אחת ראיתי שמישהו נופל לידי ומיד כשזה קרה, לקחתי לו את הנעליים, אך הן היו קטנות עלי בכמה מידות והשארתי אותן מאחור". בסוף הצעדה הראשונה, ג'ורג' וכמה חברים החליטו לברוח. בסופו של דבר, האמריקאים מצאו אותם.

לאחר המלחמה נודע לג'ורג' שאביו נתן הוראה שכל מי שיתן מידע על הימצאותו, יקבל הון עתק. "אחד רמאי סיפר לו שקפאתי למוות, לקח את הכסף ונעלם. אבל כשהגעתי הביתה בסופו של יום, אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההפתעה שלו כאשר  גילה שאני עדיין חי".

אימו של ג'ורג' מצאה את מותה בניסיון בריחה כושל, כאשר קפצה מחלון הדירה שבה הוחזקה ושברה את המפרקת בדרך למטה. ב-1960 אביו נפטר ויעקב עלה לארץ ישראל. כיום הוא אב לבן יחיד. "אני לא רציתי ילד, כי לא רציתי שיקרה לו משהו רע. אבל לא הייתה לי אופציה ונאלצתי להצליח. לא רציתי לשרוד,  רציתי לחיות. אחרי מה שעברתי, לקחתי את ההחלטה לחיות וזה מה שאני עושה מאז". בנוגע למוסר השכל, יעקב מסכם: "לוקחים את המדינה שלנו כמובן מאליה. הסכנה לא חלפה ואסור לנו לחשוב שרק הגרמנים יכולים לעשות את זה. אם נשכח את זה, אז זה יכול לקרות שוב".

לחלק א