המשימה: לזכור

מאת:יוסף אוחנה
שתפו

ערב הנסיעה לפולין. חמישים סטודנטים ואני ביניהם, מנסים לענות על השאלה הקשה למה צריך לנסוע למחנות ההשמדה, כשברור לנו שיש הרבה סיבות נגד: זה יקר מאוד, לחלק ניכר מהתלמידים והסטודנטים זה נתפס כטיול שנתי, הכסף יכול להיות מתועל ללימודי שואה בארץ, או מצד שני – לרווחת הניצולים עצמם.  אך אל מול כל אלה ניצבת סיבה אחת מנצחת: לזכור.

כולם היו שווים בפני הקבר. כולם מתו יהודים

נקודת הפתיחה במסע היא העיירה טיקוצ'ין, או טיקטין בשמה היהודי. כיום, במבט לאחור, ניתן להבין עד כמה אנו בורים בכל הנוגע למסורת היהודית, זו ששגשגה לפני המוות. תרבות טיקטין היהודית התקיימה במשך כ-400 שנה והיוותה מרכז רוחני עבור 2,500 נפשות יהודיות. במובן מסוים ניתן  לראות במקום מעין חזון אחרית הימים, מאחר ובעיירה חיו יהודים וגויים זה לצד זה במשך מאות שנים בשלום ובאחווה. סופה של יהדות טיקוצ'ין נמצא בשלושה בורות אחים ביער לופוחובה. שם, כפי שאבי רט, מדריך המסע, הטיב להסביר: זה לא היה משנה אם היית ימני או שמאלני, חרדי או חילוני, אישה או גבר, כולם היו שווים בפני הקבר. כולם מתו יהודים.

יער לופוחובה
יער לופוחובה

את היום למחרת הקדשנו לוורשה, בירת פולין. מה שמייחד את העיר הזו זה הקונפליקט שמלווה אותה עד ימינו, וזאת בשל היחס האמביוולנטי של המקומיים אל יהודים. ידוע שיהדות פולין היתה קיימת בוורשה כבר במאה ה14 – תחילת המאה ה-15, אם כי היחס אליה תמיד היה מלווה בגירוש של יהודים מן העיר, הגבלת זכויותיהם וגלי אנטישמיות ופוגרומים. אך זה לא מנע מהיהודים לבנות שם בית. יהדות וורשה מנתה ערב מלחמת העולם השניה כ-350 אלף איש, שהיוו כ-30% מהאוכלוסיה. כיום כמעט ואין יהודים שם, למרות שבשנים האחרונות ממשלת פולין יוצאת בקריאה נרגשת ליהודי פולין לשוב למולדתם.

כיום, העיר משוחזרת לחלוטין והאדריכלות שבה מציעה דוגמאות נפלאות מתקופות הרנסנס, הגותית והבארוק. הסיור בוורשה במסגרת המסע כולל ביקור בכיכר רפפורט, צעידה על יד שרידי החומה של גטו וורשה – שם המבקרים מתבקשים לשמור על ראשיהם מוגנים בשל זריקת ביצים ידועה לשמצה על ידי תושבי המקום.

קברי אחים ושאלה על מוסר

הנקודה הבאה במסע היא הביקור ביער הילדים. העדויות מספרות על כך שאל יער זה הובאו 6,000 מיהודי העיירה טרנוב הסמוכה, שנורו למוות ונקברו בבורות אחים. השם של היער ניתן לו מאחר ואל אחד הבורות הובאו 800 ילדים מגילאי אפס עד שש, ומכיוון שהגרמנים לא ראו לנכון לבזבז תחמושת חיה על תינוקות, הם זרקו אותם אל תוך הבורות ורוצצו את ראשיהם בכתות הנשק ובגרזנים. ארגון יוצאי ליטא מתאר את מה שלא ניתן לעלות על הדעת: "אין כנראה גבול לעומק הרשעות והנבלות שאדם מסוגל לרדת עד שלא נשאר בו שום סימן של אנושיות; כאשר הצד האפל של החייתיות משתלט עליו, הוא מסוגל לעשות דברים שפלים ומחרידים אשר יכולים לזעזע כל חי. הם הוכיחו זאת בתקופת השואה בהתעללויות בקרבנותיהם – היהודים – במימדים והיקף בלתי מוכרים כמעט בתולדות האנושות. במיוחד מזעזעים "טיפולם" ברצח תינוקות ועוללים".

יער הילדים
יער הילדים

היום האחרון במסע הוקדש לאושוויץ-בירקנאו, המקום שהפך עם השנים לשם נרדף למושג השואה, לסמל הרוע. את הדרך הזו, כך אני מאמין, לא יכולנו לעשות ללא הליווי של דוגו, הלא הוא דוד לייטנר, אחד מאנשי העדות במסע לפולין. נוכחותו נתנה לנו חיים במקום שידע רק מוות. יחד איתו עברנו את השלט המחודש של "העבודה משחררת", יחד איתו הצצנו אל תוך המעבדה של ד"ר מנגלה – מקום שבו רק מעטים שרדו בו, ויחד איתו צעדנו בראש מורם, עם דגלי ארץ ישראל מונפים, קוראים את תפילת הקדיש, שרים את שירת ההמנון וצורחים בלב שלם שעם ישראל חי.

אחת הסוגיות הקשות שעלו בין כתלי המחנה היתה סביב השאלה האם מותר לנו להשתמש בממצאי הניסויים שנערכו במסגרת פעילות בלוק מספר 10, שהיה ידוע לשמצה בשל הניסויים האכזריים שנערכו בו בבני אדם. להפתעתי, מספר לא מבוטל של סטודנטים ענו בחיוב. דעתי היא הפוכה; שימוש במידע הזה הוא פסול משום שהוא טמא. אין לאף אדם את הזכות לזלזל בחייהם של נספי השואה, גם אם זה במחיר של הצלת חיים חדשים. אומנם את העבר אין להשיב, אבל כן יש לשמר את כבודם של המתים. גופו של האדם הוא מקדש, הוא מתואר בתנ"ך כנזר הבריאה והוא אינו חפץ שניתן לבעלות. גם לא של המדע. גם לא של החיים. תפקידנו לזכור, וזו משימה שהופכת קשה יותר מיום ליום.

לחלק ב'

 


שתפו