אל תשתי את המים, אל תבשלי עם מחבת טפלון, אל תאכלי את הבשר וגם לא את הירקות, ואם כבר – אז גם אל תנשמי. זה אמנם חשוב שנדע מה הורג אותנו, ומהן הקונספירציות שמאחורי החיים המודרניים, אבל חשוב באותה המידה שנמשיך לחיות.
בזמן האחרון אנו עדים ללא מעט תכניות תחקיר שמעוררות בנו חרדה קיומית. הסנונית האחרונה היא התכנית "מה הורג אותנו" המשודרת בערוץ 10, שלאחרונה הקדישה פרק שלם ללחץ. מפתיע בהחלט, שכן הפעם האחראים לכך אלו לא מפעלים שהוזילו עלויות וגרמו לזיהום המים והאוויר שלנו, אלא אנחנו עצמנו.
הורמונים בכל מקום
אני יושבת בבית, מוצפת הורמונים ורואה טלויזיה. לפתע אני רואה פרסומת שמספרת איך ההורמונים הורגים אותנו, והפחד שהיא מעוררת גורם לי לחכות שתתחיל התכנית "מה הורג אותנו". וכשהיא מתחילה אני מגלה שההורמונים, במיוחד האסטרוגן הנשי, גורמים למחלות, מסרטנים ובעיקר הורגים. אבל הדבר הכי גרוע שאני מגלה הוא שאין לי בכלל שליטה על זה. אז אולי אני לא לוקחת גלולות, אבל מי ידע שזה נמצא גם באוויר, במים, ובמקרר שלי?
למרות הפחד, לא גמרתי לראות את הפרק, כי כמה כבר אפשר לשמוע שאני עומדת למות? התכניות האלה מעלות את המודעות לכך שמשהו מהותי בהתנהלות החיים שלנו לא בסדר, ושאם לא נשנה את אורח החיים – נמות. ואז, רגע אחרי שאנו באמת חושבים לבצע בחיים שלנו מהפך, אנו מבינים שבעצם אי אפשר לשנות כלום – הכול כבר מזוהם סביבנו.
החיים הם הפואנטה
חוסר אונים הזה מכניס אותנו ללחץ. ולחץ הוא גורם קריטי בהיחלשות המערכת החיסונית – ככה שגם זה בסופו של דבר הורג אותנו. אולי אם הייתה תקווה אמיתית שמישהו ידאג ויפקח על האוכל, המים, האוויר, ובעצם – כמעט כל דבר בעולם, אז אולי חיינו היו טובים יותר. אבל אין תקווה כזאת. למעשה, אין אף גורם רציני וממסדי שמפקח ברצינות על הדברים האלה. הפעילות של המשרד לאיכות הסביבה על פי רוב היא לא ממש אפקטיבית.
כאמור, כשהבנתי את הפואנטה, נטשתי את הטלוויזיה לטובת הרהורים על החיים. מפחיד לחשוב שאולי מחר כבר לא אהיה בריאה, אבל עצם המחשבה הזאת גורמת לי להבין כמה שהחיים עכשיו הם הפואנטה. אני רוצה תכנית תחקיר על מה גורם לנו לחיות, שלא ידברו איתי על הדם שזורם בגוף.
לזרוק את הטלוויזיה? אולי רק לכבות
שידברו איתי על זה שלטייל בחוץ מרגיע את הגוף והנפש וגורם לנו להיות חזקים יותר. שידברו על ישיבה בחוף הים ועל התכונות הנפלאות של המים. שידברו על פגישות עם חברים טובים שמספקות לנפש מקום מקלט. בא לי לחיות ולא למות, וכבר לא בא לי לראות איך הורגים אותי בלי ידיעתי ולהיכנס ללחץ. בא לי לזרוק את הטלוויזיה מהבית. טוב, אני לא אעשה את זה. אני פשוט אכבה אותה.
החיים שלנו הם העבר, ההווה והעתיד שלנו. את העתיד אי אפשר לחזות, את העבר אי אפשר למחוק ובהווה צריך לזכור לחיות. אני אוהבת להיזכר בעבר, גם אם לא כולו נעים, כדי שאוכל להעריך את מה שיש לי היום, ואני אוהבת לחשוב על העתיד כדי לשפר את מי שאני עכשיו. כל אחד צריך לחיות איך שטוב לו, ולעשות מה שטוב לו. וגם אם לפעמים יש ימים שמרגישים קצת עגמומיים, אז כדאי לזכור שלטוב אין משמעות בלי הרע. ולחיים אין משמעות בלי המוות.
לחיות בלי לפחד מהמוות
המוות הוא דבר טבעי ועל כולנו נגזר למות בסופו של דבר, זה יכול לקרות בשיבה טובה או בפתאומיות. כל מה שיש לנו זה את עכשיו, אז צריך לדעת לנצל אותו כמה שיותר טוב. צריך ללמוד להתנתק מהלחצים, אלה המופעלים מבחוץ ואלה מהבית, אם זה הלחץ מהטלוויזיה או מהשאיפה להספיק הכל. המוות מלחיץ כי זה מפחיד לחשוב שלא הספקנו לחיות את החיים במלואם, שלא הספקנו כל מה שרצינו, ושאי אפשר לדעת מתי זה יקרה. וכך, אחרי שכיביתי את הטלוויזיה והרהרתי על החיים והמוות, הבנתי שאולי אני לא בסכנה ממשית, אבל אהבתי את חיי ואהבתי כל רגע בהם.
את הפרק הבא של "מה הורג אותנו" לא נראה לי שאראה, אבל לדעתי צריך לעשות פרק על הטלוויזיה עצמה; היא מפתה אותנו להישאר בבית, לאכול אוכל מבלי לשים לב אליו, לנשום את האוויר העומד, ובעיקר – מסממת אותנו. היא מלחיצה בתכניות תחקיר, ובעיקר – עקב חוסר הידיעה מי יהיה המודח הבא. היא מטשטשת לנו את המוח, מחדירה מסרים סמויים ולא סמויים, מחזקת את ההגמוניה של הממסד. אני רוצה שהיא תגיד לי שכדאי לי לכבות אותה, שכדאי לי לעשות דברים אחרים עם הזמן שלי, ושכדאי לי לנצל את הימים הבריאים שלי כדי לחיות את החיים האמיתיים.
