400 מפגינות (וגם כמה גברים) מילאו את רחובות תל אביב במסגרת "מצעד השרמוטות". המצעד קורא לנשים להתלבש כרצונן מבלי להיות אשמות שהן "מביאות על עצמן" הטרדה ותקיפה מינית. מקרה שאירע בקנדה אשתקד הביא לקיום המצעד: שוטר קנדי שנאם בכנס עירוני רשמי, טען שנשים תישארנה בטוחות אם לא "יתלבשו כמו שרמוטות".
תפיסה זו, הנקראת "האשמת הקורבן", גורסת כי אישה שהתלבשה באופן פרובוקטיבי, הביאה את מעשה ההטרדה המינית על עצמה. במילים יפות יותר, על האישה להיות כפופה לסוג לבוש והתנהגות מסוימת. המין הגברי, הנלחם בשדה הקרב לאורך ההיסטוריה, לא יכול לעמוד בפני חצאית מיני המתנופפת ברוח.
חלק מהדרך לדיכוי הפיתוי הנשי היה הבגד ומשטרי הצניעות של הדת היהודית, הנוצרית והאיסלמית ששמרו על האישה מכוסה וחסודה. דתות אלה שימרו סיפורים עממיים על דמויות נשיות כחווה ולילית, שמסמנות את המפתה, הרעה והטובה. אך נראה כי תפיסות דתיות ושמרניות אלה אינן נחלתם של חברות דתיות בלבד, ואנו עדים פעם אחר פעם להגבלות הלבוש ולפרצופו המכוער של הסטריאוטיפ גם בחברה החילונית המודרנית.
The passion in fashion
הזרם המיינסטרי בארץ קורא היום לנשים להתלבש באופן "קלאסי", אך נראה ש"קלאסי" זה ה"צנוע" החדש. מצד אחד, לבוש הוא דרך לביטוי עצמי של כל אדם באשר הוא ולכן "על טעם ועל ריח". מצד שני, לבוש שיש בו מן הטעם הטוב מעניק ללובשת אותו כבוד לעצמה ולגופה ולייצוג שלה בעיני אנשים.
במאה 19 הבגד העיד על מעמד חברתי וסטאטוס. נשים לבשו שמלות בלבד עם מחוכים מחודדים כדי ליצור אשליה של מותן צרה. אי אפשר היה להתלבש לבד ואשה הייתה תלויה במשרתת שתלביש אותה. האביזרים -כובעים גדולים ומעוטרים וקולרים ושכמיות, הגבילו את תנועותיה והגבירו את תלותה בגבר.
בתחילת המאה העשרים חלו שינויים עם תחילתו של ייצור הטקסטיל במפעלים המוניים. צ'ארלס פרדריק וורת', מעצב האפנה הראשון בעולם, שהמציא את המושג "אפנת עלית" (couturier), שיחרר את הנשים מהשמלות המנופחות וכיסויי הראש המסורבלים, ועיצב שמלות שמותאמות לתווי הגוף. ב 1914 נולדה החזייה על ידי מרי ג'ייקובס האמריקאית, ואיתה השחרור הפיסי. את מקומן של השמלות המפוארות, תפסו חצאיות מעל הקרסול עם אבזמים וחגורות במוטיב מלחמה. מלחמת העולם הראשונה היוותה רקע לשינוי האופנתי שכן נשים רבות מצאו עצמן אחראיות על משק הבית וההכנסה הכלכלית כשבעליהן היו בקרב.
הוליווד, הוליווד
כניסת הקולנוע לחיי הפנאי גרמה להפניית הזרקור לאפנה ההוליוודית והולידה דמות נשית ראשונה, לואיז ברוקס. ברוקס עטתה מכנסים במקום חצאית ושיערה היה קצר – שינוי אפנתי משמעותי. פול פוארה היה ממעצבי האפנה הראשונים שניסח מראה משוחרר וטבעי, ויצר דמות נשית עם תספורת נערית, תלבושת רפויה ואף מכנסיים – בכך נחשב לשערורייתי.
המעצבת קוקו שאנל יצרה קולקציית ספורט וחוף לנשים הכוללת חולצות רפויות, חולצות מלחים וחצאיות פשתן שאפשרו חופש תנועה – רעיון מהפכני באותה תקופה. הסיבה לכך היא כי בסוף שנות העשרים גברה המודעות לבריאות וספורט ולצורך בלבוש ספורטיבי. כמו כן, בגלל המלחמה היה מחסור קשה בבדים ולכן השתמשה שאנל בבד הג'רזי, ששימש עד אז נערי אורוות, לשמלות. מחיקת קו המותן וקיצור החצאית עד הברך לצד "השמלה השחורה הקטנה".
חופש? לא באמת
השנים הביאו עמן את בשורת הפמיניזם ונדמה שעם ההתקדמות במעמד האשה, השתחררו גם הבגדים. הכתפיים נחשפו והחצאית התקצרה – שינויים המבטאים נוחות וחופש – אך רק לכאורה; הן ייקראו "חסודות" או "שרמוטות", תלוי בקונצנזוס האפנתי. עד שהחברה שלנו לא תשתחרר מדעות קדומות וסטריאוטיפים, הבגד ימשיך להוות חלק ממערכת הדיכוי הפטריארכאלית, ונשים ימשיכו לצעוד למען זכותן ללבוש מה שהן רוצות.
