מאתמול בבוקר (ב') העיתונים מבכים על פרישתה של יובל דיין, המסומלת כ"נינט טייב הבאה של ישראל", מגמר תחרות בתכנית הריאליטי "the voice" בשידור החי במוצאי שבת. איתי סגל כתב אתמול בבוקר בידיעות אחרונות ש"ריאליטי טוב אמור לפנות לרגש שלנו, אל הלב שלנו, לנהל איתו מו"מ". כותרת ביניים של טור הדעה שלו מספרת, ככתם קפה שלא יורד יום שלם מהבגדים, "ברגע אחד טהור, אותנטי, הצליחה יובל דיין לקרוע את המסכה של המנגנון המשומן של תכניות הריאליטי". מתברר שגם כתיבה על תכנית מציאות לא מוותרת על מלודרמה.
סגל מציג את פרישתה של דיין בהוד ובהדר, מדבר על הנערה הצעירה המבקשת בסך הכל לחזור למשפחתה וללימודיה. בלי להתכוון, סגל מכונן את הסינדרלה הבאה, ודיין – זאת שעל גבי דפי העיתון, מתיישבת בדיוק על פי הסטריאוטיפ: יפה, צעירה, שותקת (הרי בחרה להפסיק לשיר בפומבי) ובעיקר טראגית. סגל מבקש להעצים את נוכחותה של דיין אבל עושה בדיוק ההפך מכך. למרות שהוא מכיר באומץ ליבה ובתעוזה שלה, סגל משאיר את דיין בלי קול. אין ראיון של היום של אחרי הפרישה אלא מיתוג וסימון של האדם כאייקון.
באופן תמים, דרך ציטוטים קורעי לב של דיין מאתמול בלילה, תמונות של המנטור שלה, שלומי שבת, בפנים חתומות, תמונות תקריב של דיין כשהיא מבשרת על הפרישה וקלישאות חבוטות על הצלחה, נעורים ואהבה, מתגנבת השאלה המעניינת יותר בנוגע לפרישה של דיין: מה זה ריאליטי בכלל?
כותרת הכתבה מכריזה "ריאליטי על אמת" וכל שורה שניה מספרת לנו על הרגע בו דיין, לא רק שברה את הגבולות החברתיים ("מתי בפעם האחרונה ויתר מתמודד ריאליטי, שהובטח לו כמעט הכל, בשידור חי…?" מתוך הכתבה של סגל) אלא גם את גבולות המדיה. כי בריאליטי, כמו בחיים יש חוקים – אתה צריך להתנהג בטבעיות וגם להיצמד לנורמות החברתיות. לא עוזבים דירה מהממת במרכז העיר עם שכירות נמוכה ושותפים מקסימים, כמו שלא עוזבים זכיה כמעט מובטחת בגמר תכנית הריאליטי הכי מדוברת.
אבל יש תחושה שסגל התבלבל. הוא מעלה על נס את נאום הפרישה של דיין ומתייג אותו כרגע מציאותי לכל דבר: "הצליחה מועמדת אחת להחזיר את הכבוד לריאליטי, והראתה לכל תכניות המציאות איך מרגיש רגע מציאותי באמת." הוא טוען כי אפילו התסריטאי המקצועי ביותר לא היה מצליח לתזמן רגע שכזה. בכך, חושף סגל את הגבול הדק בין ריאליטי לבין מציאות, שרבים כבר כתבו עליו.
הצגת אישה נאה וחזקה, כזאת שעומדת על שלה ומקבלת החלטות קשות הוא נרטיב שכיח בתרבות. בתחילת שנות ה- 90 הייתה זו ג'וליה רוברטס, בתור "אישה יפה" שגילמה דמות של זונה וסירבה להתנשק על הפה עם לקוחותיה, גם אם הם ממש חתיכים כמו ריצ'רד גיר. הנסיכה דיאנה גם ביצעה את הלא יאמן והתגרשה בשנת 1996 מנסיך אמיתי. בשנת 2005 מלאני פרס, דוגמנית ועוד, שרה את השיר "לרוץ מהר" יחד עם יהלי סובול, בין היתר ביקשה לעשות עוד דברים ולהחלץ מתדמית הדוגמנית. הדבר העיקרי שנזכרים בו בהקשר של נשים אלה הוא מצבן הטראגי. קשה להילחץ מהתדמית של היפה והשותקת.
ויובל דיין? היא תצטרף לארכיון הדימויים התרבותיים שלנו, יחד עם יגאל עמיר, אורלי ויינרמן והאישה מ'תפוזינה', ותופיע פעם בכמה זמן בתור מי שעשתה את זה. אבל דיין לא באמת תמשיך לעשות. היא לא תשיר עוד, ואם כן, זה יהיה "בקצב שלה" ובתנאים שלה, רחוק מאיתנו. הרצון שלה לבטא אותנטיות וחירות מחשבתית, בעיקר בתוך מסגרת בלתי חדירה כמו תכנית ריאליטי, תעלים אותה. ובפראפרזה למשפט מוכר: אם אתה לא שר אתה לא קיים.
