יוצרים אופקים חדשים?

מאת:אסף סעדון
שתפו

בשנת 1979 שודר בטלוויזיה החינוכית פרק ב"זהו זה" שצולם באופקים. תדמיתה של אופקים, שהייתה מוגדרת בזמנו כעיירת פיתוח, הייתה נושא מרכזי בפרק. בתחילתו של הפרק הנוסטלגי הופיע סרטון שטען באופן לא משכנע ועם ר' מתגלגלת כי "כבר אפשר לומר ללא היסוס שאכן המדבר הפך לגן פורח". הפרק שילב מערכונים שהוקלטו באולפן בתל אביב עם מעין פסטיבל של אמנות מקומית מאופקים: הופעה של זמרת צעירה, נגן קלרינט, ולהקת בלט. תערוכת האמנות "יוצרים אופקים", מתוך פסטיבל "מדרום" שיתקיים ביום חמישי הקרוב (29 במרץ), תציג יומרה דומה: הפקה חיצונית של אירוע מקומי תוך ניסיון לשפר את התדמית של אופקים.

עיירת הפיתוח הצעירה שהוצגה ב"זהו זה" הפכה לה לעיר ותיקה, וכבר פיתחה נוסטלגיה משל עצמה. והתערוכה "יוצרים אופקים" בהנחיית דרורית גור אריה, היא בהחלט תערוכה נוסטלגית מובהקת. כמעט כל התכנים בה עוסקים בעבר של העיר: ז'וזף דדון מציג צילומים הסובבים מפעל טקסטיל נטוש ("אופקים בשחור לבן"), אייל אסולין מציג עכביש המנסה לקדוח את דרכו החוצה אך רגליו ממוסמרות לרצפה כמטאפורה לסטיגמה הישנה על העיר ("IT"), יגאל חדד ומזי אלימלך מציגים דיוקנאות של צעירים המנסים לברוח מאותה סטיגמה ("הצעירים המבטיחים של אופקים"), ונדב משעלי משחזר בית קולנוע שנסגר לפני עשרים שנים ("קולנוע 'מרחבים'").

 לא ברור אם פרץ הנוסטלגיה בא מהאמנים המקומיים או שמא עודד על ידי גור אריה, שבאופן אירוני מגיעה לאופקים מהמרכז, שם היא מנהלת את מוזיאון פתח תקווה. אך לנוסטלגיה יש תפקיד בתערוכה, היא מנסה לעורר שינוי בתדמית העיר. כך היא יוצאת נגד שתי קלישאות עיקריות: בפריפריה אין אמנות, והרעיון שאופקים היא עיירה מוכת אבטלה ותו לא. אך על אף האינפנטיליות המאפיינת את שתי התפיסות למרבה הצער, אלו המחזיקים בהן בלאו הכי אינם מחובבי פסטיבלים מרוחקים ולכן לא יחשפו למסר. דוגמה חמה לאותה אינפנטיליות ניתן לראות בתכנית "עניין של תרבות" בערוץ 2, בה הזכירו לאחרונה את פסטיבל "מדרום" כאשר הדבר היחיד שהיה למנחה להוסיף לדיון הוא: "אופקים לא מתחבר אצלנו בראש אוטומטית עם תרבות".

 ישנה הגדרה האומרת כי "נידח הוא מרוחק", וכזו היא אופקים. היא מרוחקת מרוב האוכלוסיה במדינה וזה לא בהכרח עניין של טוב או רע. ואף יותר מכך, להיות מובטל זה לאו דווקא טוב או רע. הרגש הוא העניין המהותי: להרגיש רע, ולגרום לאחרים להרגיש רע, זה רע. וזו בעיה. הפיתרון המוצג בתכני התערוכה הוא פרדוקסאלי ולא באמת מתייחס לבעיה: מצד אחד, יש רצון לקבור את התדמית המיושנת על העיר הכושלת ולייצר דף חלק ממנו מציאות חדשה תצמח; ומצד שני, הנצחה של אותה תדמית על ידי הדגשה ועיסוק מרכזי בה ברוב היצירות.

 אף אחד לא צריך להרגיש רע, או לגרום לאחרים להרגיש רע, בגלל שהוא גר בעיר עם תדמית שלא לרוחו. התפיסה הרואה במילים "עתיד" ו"הצלחה" כמילים נרדפות לפקקי תנועה וגורדי שחקים היא מטופשת לפחות כמו זו הרואה באופקים עיר של מסכנים. נידחות היא לא מילה גסה, ויש אנשים רבים שמאושרים במדבר הצחיח שלהם. באשר לאלה שלא מאושרים במדבר ועדיין גרים בו, הם עושים עוול לעצמם, ולסביבה המדברית שלהם.

יותר משלושים שנים אחרי הפרק של "זהו זה", אופקים עדיין נוסטלגית בשחור לבן כמו התצוגה של דדון. מיכאל גכטמן שהיה המנהל האמנותי בהופעות שנראו ב"זהו זה" עדיין מנצח גם היום על הפרויקט המוזיקלי של התערוכה ("טנגו במדבר"), והתדמית על אופקים היא עדיין אותה תדמית. וזה לא רע בכלל.

התערוכה תתקיים במרכז המסחרי של אופקים, שדרות הרצל 34, בין השעות 16:00 ל-19:00 במסגרת פסטיבל מדרום


שתפו