תיאטרון האבסורד

מאת:שמעון גבאי
שתפו

כבר שנתיים שאני מנדנד לזוגתי שנתחיל ללכת קצת להצגות תיאטרון. נהיה "תרבותיים", נשלם 200 שקלים, העיקר שנראה קולטורה במיטבה. נשלב ידיים, נתלבש יפה ונשחק אותה מר וגברת. היא, משום מה לא ממש התלהבה. היא יותר בקטע של סרטים. גם אני. אבל צריך לגוון קצת, לא?

ואז, לפני ארבעה חודשים, מצאתי הזדמנות נהדרת. הצלחתי להרשם לקורס "החוויה התיאטרונית" במכללת ספיר הנערך בשיתוף תיאטרון באר שבע. בקורס הזה "זוכים" הסטודנטים למנוי של חמש הצגות. איזה יופי. רואים מחזות, בסוף עושים מבחן ונהנים. על הדרך לומדים כיצד עושים היום תיאטרון בישראל. אחלה.

בדיחה פולנית שחורה

ההצגה הראשונה מגיעה ואני הולך בשמחה. אלא מה? נפלתי על הצגה עצובה בענייני שואה. אז הכניסו כמה אלמנטים של הומור שחור ובדיחות פולניות אבל כל העניין הזה שאני צריך לדמיין שעל במה אחת בגודל כמה מטרים יש חמישה בתים, בית ספר, מסעדה, רחוב ורכבת נראה קצת מוגזם. עוד הגדילו לעשות ותיארו את הדמות הראשית נוסעת לחו"ל ולשם כך החליפו את התאורה לאדום רומנטי. לא חשוב שהתפאורה נשארה כמעט אותו דבר… ניחא. אבל בסוף ההצגה אני רואה את השחקנית הראשית תולה מודעת אבל על פטירתה שלה. היא מתה והיא תולה את השלט? אז במשך יומיים אח"כ אני מוצא עצמי מתווכח עם חברים אם היא באמת מתה בסוף או שזו הייתה עוד בדיחה פולנית שחורה. עד עכשיו לא הבנתי.

חולף שבוע ואני מגיע להצגה השנייה. ואת מי אני רואה? אותה שחקנית שלא הבנתי אם היא מתה או לא. אותה תסרוקת אותו סגנון לבוש, אותה הליכה אותו חיתוך דיבור מה יש לומר… אבל הפעם היא מישהי אחרת. אחות מאוד לא רחמנייה בבית משוגעים. טוב בוא נתמסר לתסריט ונדמיין שזו לא אותה אחת. אבל מההצגה הזו אני זוכר בעיקר דמות אחרת שכל ההצגה הזילה ריר אמיתי על הבמה. עכשיו תתארו לכם לראות במרחק של שני מטר מכם מישהו במשך שעה שלמה עם נזלת קבועה באף ורוק מתעופף לו מהפה. זה נשמע איכס וזה גם נראה כך. עד עכשיו כשאני נזכר בו אני בעעע…. סליחה. נמשיך.

להעמיד פנים 14 פעמים

ההצגה השלישית יוצאת לדרך. אוי אברוך. שוב פעם אותם שחקנים. לא אחד ולא שניים. שישה שחקנים בערך נמצאים גם כאן וגם בהצגה הקודמת. אותם פרצופים, אותה בלורית, אותו סנטר כפול, ואפילו אותו ישבן… שוב אני אמור להאמין, להתמסר, לדמיין ולחלום שהפנים האלה לא נראו מעולם על הבמה הזו. בהצגה הרביעית והחמישית זה חזר על עצמו ושם ניסו לספר לנו שפנס קטן זה השמש והכיסא שעליו עומד השחקן הוא בעצם גג של בניין גבוה. והעמוד זה הר גבוה, והכיסא השוכב הוא בעצם מצבה, ושאיש אחד מרים על הכתפיים איש אחר זה בעצם סוס וכן הלאה כל מיני מייצגים הזויים שלא תמיד מבינים אותם. אבל זה לא הכל. השיא עוד לפנינו.

תחזיקו חזק. הידעתם ששחקן אחד שיחק בהצגה אחת, באותה הצגה ממש, ארבעה עשר תפקידים שונים? אין לי ספק שזה היה בכוונה תחילה כדי לבלבל את הקהל ולהוציא אותו מהמעקב אחר העלילה. הבחור הזה אמר משהו, יצא, חזר אחרי כמה שניות, החליף את הווסט שלו ועכשיו אני אמור לנחש שמדובר בדמות אחרת. אח"כ הוא החליף כובע, ונעליים ובכל פעם הוא מישהו אחר. מה אני אגיד לכם, כבר הפסקתי לדמיין והתחלתי להשתעמם. בסוף גם אני השתתפתי במחיאות הכפיים. אבל זה היה כי שמחתי שההצגה נגמרה ואפשר ללכת הביתה.

מי בכלל צריך תיאטרון?

אני לא מבין מה הבעיה. חסר תקציב? חסר שחקנים? חסרים רעיונות? הרי ממילא לוקחים 200 ₪ לכרטיס כניסה להצגה, ועוד מקבלים מיליונים מהממשלה כתקציב שנתי, אז למה אני צריך להסתפק במועט? אני מודיע לכם ששום שחקן בעולם לא יכול לגלם בהצגה אחת 14 תפקידים ולשכנע אותי שהוא מישהו אחר ולא אותו אחד שהיה כאן קודם עם חולצה בצבע אחר. אני בטוח שגם לא חסרים שחקנים. בטח לא בשביל תפקידים קטנים כאלה שכמעט כל אחד יכול להציג. המשחק הוא בנשמה של המון חבר'ה צעירים ומוכשרים כיום. קחו מישהו מהם, גם אם הוא לא למד "בביה"ס למשחק של תיאטרון ב"ש" או כל בית ספר אחר למשחק, ותנו לו צ'אנס.

ובכלל, כשיש סרטים כל כך טובים, משכנעים ואמינים מי צריך בכלל תיאטרון. מי צריך לדמיין עמוד שהוא הר, פנס שהוא שמש וכיסא שהוא מצבה. יש לי את זה הרבה יותר אמיתי, בקולנוע.

 


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות