ספרה החדש של נאוה סמל, כמו יצירות אחרות של הסופרת המוערכת, אינו מגביל עצמו לזמן ולמקום ספציפיים אלא נע בין מחוזות שונים. בהווה, אחות צעירה במחלקת טיפול נמרץ, מקריאה סיפור לחולה השקוע בתרדמת. הסיפור קורם עור וגידים, מקבל חיים משלו, ומופיע לסירוגין עם תיאור מחשבותיה של האחות. הסיפור מתמקד בכפר קטן בפיימונטה, איטליה מקיץ 1943 עד אביב 1944. תומאסו הוא יתום קטן שאומץ על ידי מדלנה, זמרת אופרה צעירה ואמה. מדלנה מנהלת רומן עם קצין נאצי שמגיע לאזור ותומאסו חש בקיומה של יישות נעלמת בעליית הגג. כאשר הוא מתחיל לחקור בעניין, מדלנה ואמה לועגות לדמיונות השוואה שלו, מכפישות את שמו ואף מדביקות לו את הכינוי "ראש עקום". אך תומאסו לא מוותר. דרך פתחים בעליית הגג הוא שולח לנסיכה, שלדעתו חיה שם, אוכל ומתנות עד לסיום המפתיע הטורף את הקלפים ומציג באור חדש את הסיפור כולו.
הספר עוסק בלימבו, בדברים שבין לבין: החולה בסיפור ההווה בו שקוע בתרדמת, איטליה בסיפור העבר נמצאת בתקופת בינים של שלטון נאצי ישיר, בין הדחתו של מוסוליני לבין השחרור על-ידי בעלות הברית. בתקופות כאלו רב המעורפל על הברור וסמל אכן מתמקדת בערבול ובטשטוש וכך הופכת את ספרה ליצירה החותרת תחת תפיסות דיכוטומיות שליוו את תודעת השואה בישראל.
סמל מערערת על חלוקות בינאריות דרך מטאפורות גיאומטריות היוצאות נגד מושגים מקובעים של "ישר" ו"עקום". תומאסו נקרא "ראש עקום" אם כי מחשבותיו ישרות וברורות. להנס-דיטר הקצין הנאצי פסוקת ישרה בשערו, שאיננה מתערערת גם כאשר מורידים מראשו קסדה, אך מוחו האנטישמי מעוות. סמל מבטאת זאת דרך הרהוריו של תומאסו המביט בו וחושב "איך כל הדברים העקומים מקופלים בתוך הישרים".
סמל מערבבת לא רק בין זמנים, מרחבים, שקרים ואמת, ישר ועקום אלא גם בין יהדות לנצרות, מוסרי ולא מוסרי, אישי ולאומי. תומאסו הנוצרי מגלם את היהודי במשחק הנאצי "תפוס ת'יהודי"; מדלנה, שקרויה על-שם מריה מגדלנה הזונה שהפכה לקדושה, נותנת פירוש אקטואלי לשמה – היא מנהלת רומן עם קצין נאצי, בשל כך היא מכונה מאחורי גבה "פוטנה טדסקה" (זונה גרמניה). גם איטליה, כמו מדלנה, מכרה עצמה לכובש הנאצי כדי לחיות – "ארץ כבושה בידי פולשים זרים שתושביה מנסים בכל מחיר לשמר את אורח חייהם המוכר מדורי דורות". אך במהלך הרומן עולה השאלה האם השיפוט השלילי הטוטלי של ההתנהלות הזו רלבנטי לאותה תקופה? מורכבות הנושא מתגברת כאשר במהלך הספר מתברר כי מדלנה לא רק מתמסרת לצד הגרמני אלא גם מציגה את הצד "הקדוש" שבה, ותושבי פיימונטה לא רק נותנים לכובש הנאצי לחיות בתוכם, מאמצים את חוקי הגזע וממיטים טרגדיה על היהודים, אלא גם מסרבים להסגיר יהודים (ולכן מכונים על-ידי הנאצים "ראש קשה").
העיסוק בסוגייה הקשה הזו דורש מהישראלים לחשוב מחדש על מוסכמות שליוו את תפישת השואה בישראל ולתהות האם אנחנו, כישראלים כיום, יותר משישים שנה לאחר תוך המלחמה, יכולים לנסות ולהבין את מורכבות חייהם של אזרחים לא-יהודיים באירופה הכבושה? ויותר מכך – סמל מכריחה את הקוראים הישראלים להישיר מבט אל עצמם ולשאול שאלה נוקבת – אם אנחנו היינו נקלעים למצב דומה, האם היינו נוהגים אחרת? נראה כי עבור סמל כל הכללה, כל קביעה פסקנית, כל חלוקה של שחור ולבן פסולה מן היסוד. המציאות של חיים בפיימונטה תחת שלטון נאצי מוכיחה כי המציאות דאז היתה מורכבת מכדי להכנס לתבניות קבועות. מחשבותיה של האחות משמשות שופר לדעותיה: "אילו היתה האחות חיה בזמנים ההם, הייתה ללא ספק, נוהגת כמותם […] זה קרה בארץ אחרת ובזמן אחר, אבל אין בכך שום הקלה, מפני שזה יכול לקרות גם בזמן הזה ובארץ הזאת, בחילוף קל של שמות ומקומות".
המורה הפאשיסט של תומאסו, בטיסטה, יוצא נגד הדמיון: "בשיעור היסטוריה הודיע באטיסטה שדמיון הוא דבר מסוכן בזמנים האלה. צריך להצמד לעובדות בטוחות". הספר "נוקם" באיטליה הפאשיסטית משום שהוא שיר הלל לדמיון ולדרך בה הוא תורם לאדם באופן גשמי ורוחני כאחד, ומעלה את הטענה כי אין כזה דבר "עובדות בטוחות". המציאות היא כאוטית, מסתורית, רבת נדבכים. פעמים רבות "המדמיין" קרוב הרבה יותר למציאות מאלו שחושבים שהם נאחזים ב"עובדות". אך בזמנים אכזריים כל-כך גם "מחלת הדמיון" ניגפת בפני המציאות.
מדלנה היא זמרת אופרה שאוהבת את אאידה. אמה מבטיחה לתומאסו שאם מדלנה תזכה לגלם את אאידה היא תשנה את הסוף הטרגי של האופרה. אך סמל, כמי שכתבה בעצמה ליבריות לאופרה יודעת שאת יצירות המופת אי אפשר לשנות. יש הבדל בין הבטחות לילדים לבין הבטחות לקוראים מבוגרים, או כמו שאומר הרופא לאחות "לא כל סיפור שגיבורו הוא ילד נועד לילדים". הסיום הקודר של הספר מזכיר כי השואה היא לא רק האימאג'ים המוכרים של מחנות ריכוז ותמונות המוניות של גופות אלא אוסף של טרגדיות אישיות מזעזעות של המתים ושל הניצולים, שנותרו עם כאבי פנטום תמידיים, המזכירים את חייהם שנגדעו בצורה כזו או אחרת.
ראש עקום נאוה סמל. הוצאת זמורה ביתן. 308 עמ', 2011
