לצאת מכאן – מינימום תפאורה, מקסימום הצגה

מאת:רווית סבג
שתפו

ביום רביעי בערב, היה קר וחשוך. לבשתי את המעיל הטוב שלי, לקחתי את החבר ויחד נסענו לצפות בהצגה של בית הספר למשחק בבאר שבע, שם העלו תלמידי שנה ג' את המחזה "לצאת מכאן" מאת מרשה נורמן. אולם קטן עם כיסאות בינוניים שלא מאפשרים לראות את כל הבמה, תפאורה ותאורה דלים ונראה שאת התלבושות השחקנים הביאו מהבית. מה כבר אפשר לצפות מהצגת סטודנטים, חשבתי לעצמי, תוך שכנוע עצמי שזה עדין עדיף מלראות טלוויזיה. אך מרגע שהחלה ההצגה, התפאורה הפשוטה, התאורה העלובה והאולם הקטן לא היו עוד. ההצגה תפסה אותי, נשאבתי פנימה לסיפור הקשה, למשחק המלא אנרגיה. הרעננות שבפשטות, הפכה את הערב למרגש ומהנה. "לצאת מכאן", בבימויה של איה קפלן, היא הרבה יותר מעוד הצגת סטודנטים.

במרכז עלילת המחזה ניצבת דמותה של ארלי, צעירה שעברה התעללות מינית, אונס והזנחה כילדה. ארלי עסקה בפשע וזנות ונלקחה למוסד לילדים עבריינים. לאחר שהות קצרה במוסד היא נמלטת עם נהג מונית ולבסוף יורה בו כשהוא מנסה לאנוס אותה. בעקבות התקרית היא נאסרת לתקופה ממושכת באחד ממתקני הכליאה / שיקום הקשים ביותר בארצות הברית. לאחר התעללות קשה מצדם של מנהל הכלא, האסירים והסוהרים, ארלי עוברת שינוי קיצוני ומשתחררת כארלין, כשהיא נחושה לשנות את חיה. כשארלין מגיעה לדירה קטנה בעיר הולדתה, זיכרונות מן העבר תוקפים אותה ומאיימים להרוס את כל מה שבנתה. האמא המזניחה, התעללות המינית של האב, בן זוגה הסרסור, הילד שנולד לה והיא מעולם לא ראתה וסוהר אלים שהסיע אותה, כל אלו משתלטים עליה ולא נותנים לה מנוח.

לצאת מכאן
חוויות לא קלות להצגה (צילום: עמית זמיר)

את ארלין וארלי משחקות שתי שחקניות שונות. צפיתי בשתיהן רוקדות ומחבקות שדים על הבמה. מלאות אנרגיה הן התנפלו על הטקסט העמוק. על הבמה רואים אחת ומיד את השניה, ולעיתים הן שם יחד, ממזגות עבר והווה. שימוש בתאורה וכמה פתחים נסתרים בתפאורה הדלה, אפשרו לצופה לנוע בין תא הכלא הקודר של ארלי הפרועה, לבין דירתה הצרה והעלובה של ארלין. את ארלין האישה הצנומה שמתעקשת להשאיר את העבר מאחור, משחקת בצורה מקסימה, מעודנת וחושפנית, רעות פיש. את הילדה הפרועה והזונה חסרת המעצורים מגלמת בהצלחה רבה לי גורל. השתיים נעות על הבמה זו לצד זו, נוגעות ולא נוגעות, משתלבות יחד לאישה אחת עם סיפור חיים מרגש עד דמעות.

יום לאחר ההצגה פגשתי את לי גורל בבית-קפה באר-שבעי, להפוך של צהרים. מולי ישבה כוכבת בהתהוות. שורט קצר, גרביונים מגניבים, משקפי שמש ביום אפור וסיגריה ביד, כיאה לכוכבת אמיתית. לי בת 26, במקור מקרית ביאליק, ילדת סנדוויץ, הבת של אבא איש צבא ואמא שחקנית כמוה. היא מספרת על ילדות יפה וקשר הדוק עם ההורים. כשתהיה גדולה היא חולמת לשחק בתיאטרון "של הגדולים", בטלוויזיה, בקולנוע ואפילו לעשות מחזות זמר, היא אוהבת את ג'וליה רוברטס ואסי לוי וכל כך רוצה לעשות גם תפקידים קלילים וקומדיה. גורל של צהרים שונה מזו שעל הבמה.  מולי היא צנועה יותר, מתנצלת ומקפידה לאסוף את השיער. על הבמה היא פותחת וסוגרת רגלים, קופצת, צורחת, יורקת כשהשיער שלה כל הזמן פרוע. היא מזמינה קפה בלי חלב "זה עושה ליחה, לא טוב לבמה" היא מסבירה לי "אני צועקת הרבה בהצגה כך שחלב זה לא טוב".

-למה דווקא את קיבלת את הדמות של ארלי?

"קיבלתי את ארלי  בגלל הקריזות שלי, אנחנו קצת דומות. אני תמיד על הגבול שבין הפרא לרגיל, ברגעי הפרא שלי אני מוצאת את ארלי". לי מורידה את המעיל ומכווצת את העיניים מתוך כאב.

-מה יש?

"שברתי את הצלע השבוע באחת ההצגות, נפילה לא מתוכננת"

-ואת מופיעה ככה?

"כן, את יודעת, כשאני על הבמה אני לא מרגישה כלום, רק את ארלי"

-איפה את מוצאת את נקודת החיבור שלך לארלי, ילדה עם סיפור חיים קשה, אונס גילוי עריות במשפחה, זנות.

"אז ככה, לא עברתי התעללות מינית ולא יצא לי לעסוק בזנות. דווקא הייתה לי ילדות טובה ומערכת יחסים בריאה עם ההורים. עבדתי בבר והתנסיתי בחיי לילה ואלכוהול, שם למשל מצאתי חיבור לארלי. בנוסף חיפשתי את תקופות השפל בחיים שלי, חרם ענק שעשו עלי בכיתה ז' יצר אצלי את תחושות הכעס והנקמה. תחושות של לבד ושפל מצאתי בתקופה שהייתה לי כשחזרתי לארץ אחרי הטיול בדרום אמריקה – שלושה חודשים הייתי בדיכאון, הרגשתי שבקושי יש לי חשק לקום מהמיטה. היו לי הרבה רגעים שהרגשתי שאני ממש למטה ומהרגעים האלה נולדה לי ארלי."

לצאת מכון
לי גורל כארלי (צילום: עמית זמיר)

 

ההצגה מאפשרת הצצה למוחה ונפשה של אישה, עם סיפור חיים קשה ואת התעלמות החברה ממנה. העובדה שארלין נאלצת להרוג את עצמה כדי להתיישר עם דרישותיה הנוקשות של התרבות, מעלה תהיות רבות בנוגע לחריגות. כוחה של הדמות יושב על הכלא הפנימי של האדם ועל הדמיון בין הכלא הפסיכולוגי  לזה הפיזי. האופן שבו העבר תוקף וחוזר בצורות חדשות, הגעגוע אל העצמי הפרוע וההבנה כי החיים קשים, גרמו לכל אדם בקהל לראות את עצמו תלוי בין שתי השחקניות ולהזיל דמעה או שתיים לאורך ההצגה.

"לצאת מכאן" . בימוי: איה קפלן. תרגום ועיבוד: אילן שטורם. בית הספר למשחק, ב"ש


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות