או למה חברה טובה חייבת למצוא דרכים אחרות לטיפול בפשיעה
תמיד פחדתי מהכלא. ותמיד ידעתי שאני לא חסין: כולם עושים טעויות והדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. מה אם בטעות אעשה משהו שיכניס אותי לכלא? מה אם אציץ רגע בטלפון בזמן נהיגה, ועד שאחזיר את המבט לכביש יתברר שדרסתי אדם? אולי ילד? מה אם אעשה טובה לבן משפחה ואחתום לו על ערבות כספית שהוא לא יוכל להחזיר? מה אם יתלוננו שהטרדתי מינית? ואולי בלי כוונה תחת השפעה של אלכוהול או סם אחר באמת אעשה משהו כזה? האם בעוון אלו אני מסכים שיכניסו אותי לכלא? האם אני מסכים שיעשו כך לאדם אחר?
אני עוצר כדי לבדוק אם הכלא כמוסד הוא עניין נחוץ באופן שמובן מאליו.
מתברר שמה שהביא להתפתחות מוסד הכלא לפני 300 שנה היא עניין של רישום אוכלוסין בכלל, ואין לה כל קשר למוסריות, פשע, או שיקום. במהלך המאה ה-18 התחילה החברה המערבית לייצר מסמכי זיהוי לאזרחים, שכלול המאפשר רישום ופיקוח חברתי ובין השאר את היכולת לכלוא המון אנשים יחד ולנהל עבור כל אחד משך כליאה שונה.
כמובן כליאה הייתה קיימת גם בעבר הרחוק, כבר בתנ"ך יוסף יושב בבית האסורים של פרעה. אגב, במשפט העברי אין עונש כליאה, למעט שלושה מקרים: כפייה על אדם פסק דין כגון לשלם ממון, כליאה עד לבירור הדין, או הכנסה למקום שנקרא "כיפה". האחרון הכי מזכיר את הכלא של ימנו, והוא על פי הרמב"ם מקום שאי אפשר לעמוד או לשבת בו, לכן חייב האדם הנמצא בפנים להתכופף – על כן נקרא המקום כיפה, ומטרתו להביא מוות על נאשם ללא הריגה אקטיבית. האם אולי גם הכליאה של ימינו היא פשוט פתרון נקי יותר מאשמה המאפשר לחברה להפסיק חיים בלי להרוג אותם ביד?
קרימינולוגים מדברים על ארבע מטרות יסודיות לכליאה בעולם המערבי – גמול – עונש, הרתעה, הרחקה, ושיקום. אך האם מטרות אלו מושגות בבתי הכלא בארץ ובעולם? האם קורבן לאונס מרגישה שהושב לפושע כגמולו כאשר נפסק על הנאשם 16 שנות מאסר – העונש המקסימלי בישראל לאונס ללא נסיבות מחמירות? האם בתי הכלא היו גורם הרתעה בכחצי מיליון מקרי הרצח שמתרחשים בממוצע מדי שנה בעולם? האם העובדה ש-15,000 אסירים הורחקו לבתי כלא ברחבי הארץ שפרה את פני החברה הישראלית? האם נתון של 37% מועדות בישראל – מועדות הוא מונח שמתאר אסיר משוחרר שחזר לכלא תוך 5 שנים מיום שחרורו – הוא נתון מספק במונחים של שיקום? קשה להכריע. בכל אופן מסקנה אחת ברורה: מעמדו של הכלא כמוסד הכרחי במלחמה בפשע מוטל בספק.
אחת מהמדינות שספק זה חלחל אליה עמוקות היא הולנד, והמדיניות החדשה שלה מובילה להתרוקנות בתי כלא שלמים. אז מה עושים בכלא ריק? מסתבר שיש לא מעט פתרונות, ביניהם בתי מלון מפוארים, הוסטלים לשיכון פליטים, ואפילו השכרת בתי הכלא למדינות בהם חסרים מקומות כליאה, כמו נורבגיה ובלגיה. מעניין אם הם בדקו כיווני אוויר ומצב צנרת לפני שהם נכנסו לנכס. אבל איך ממשלת הולנד גורמת לבתי הכלא שלה להתרוקן? ולפשיעה לרדת? על פי עיתון הגרדיאן הבריטי שסקר את התופעה, ניתן לראות שהולנד מטפלת בשני מאפיינים מרכזיים בפשיעה חמורה, האחד הוא שפשיעה חמורה היא בדרך כלל פשיעה חוזרת, זאת אומרת, היא נעשית על ידי אסיר שכבר ריצה עונש מאסר. השני הוא שרבים מהפושעים, כפי שטוען הומו פולקרץ, פסיכולוג משפטי ועובד בקהילה המטפל באסירים בהולנד, מאובחנים ב"פסיכוטיות, אוטיזם, ליקויי למידה חמורים, הפרעות אישיות קשות, התמכרויות, בעיות כלכליות, היעדר מקום מגורים הולם או קשרי משפחה"; בקיצור מדובר באנשים שהחיים שלהם חרא. "אף אחד לא מצדיק את הפשעים או האלימות שהם ביצעו", מוסיף פולקרץ "אבל יש מאחוריהם עולם עצוב מאוד. ואם אתה רוצה לתקן את כל זה, נדרש לשם כך הרבה זמן".
אז איך זה עובד? התוכנית הנקראית TBS מיועדת למי שביצע פשע שעונשו הוא ארבע שנות מאסר ומעלה. היא מתמקדת בשילוב המטופלים מחדש בחברה, אורכת כשנתיים, ומלווה באנשי טיפול רבים. אכן, מדובר בתוכנית ייחודית שאין לה אח ורע בעולם המערבי. אבל כשבוחנים את התופעה ההולנדית מסתבר שיש סיבות נוספות למגמה הייחודית הזו. דו"ח שהזמינה עיריית אמסטרדם בשנת 2019 הציג כי המתירנות כלפי מריחואנה מאפשרת לסמים מסוכנים להתפשט בעיר באופן שהמשטרה לא מצליחה לאכוף. נוסף לכך זנות היא חוקית בהולנד משנת 2000, והימורים בכל אירופה הם עניין שבשגרה, כלומר שלוש עבירות נפוצות מאוד בעולם הפשע הישראלי אשר יוצרות מספר לא מבוטל של אסירים, הן בעצם חוקיות בהולנד, כך צמצמו ההולנדים באופן מילולי את הפשיעה. צחוק בצד, יכול להיות שמדובר בדרך פעולה יעילה לפגיעה בעולם הפשע, הרי סמים, הימורים וזנות, הם ענפי כלכלה ריווחיים וחיוניים בתחזוק של ארגון פשע, ברגע שהכסף המתגלגל בשווקים האלה מגיע לידיים אזרחיות, ארגוני הפשע נחלשים באופן אוטומטי.
מדינה נוספת שהכלא אצלה נראה קצת אחרת היא פורטוגל. בעוד שברוב בתי הכלא ברשימת תוכנית השיקום לאסירים נמצאות עבודות נגרות ורתכות, בליסבון אסיר יכול לבחור לעבוד על אופרה או מחזה ולהופיע על במה. "זו הדרך הטובה ביותר לעזור להם להיקלט בחזרה בחברה", אומרת קרלה פרגוזה, מנהלת כלא לעבריינים צעירים בליסבון. בנוסף לשילוב האסירים בחברה בדומה להולנד, פורטוגל נוקטת עמדה דומה להולנד גם בתחום הסמים והוציאה מרשימת הסמים המסוכנים את כל סוגי הסמים – מקנאביס ועד אל אס די, כן כן הכל, רק תגידו. נכון נשמע קצת הפקרות, אבל התוכנית לא נגמרת כאן, כל הכספים שהופנו לענישת המכורים ועוזריהם, ממשלת פורטוגל הפנתה למטרה אחת – סיוע למכורים להתחבר מחדש לחברה ולקהילה. והתוצאה? מנתון של מאה אלף איש מכורים להרואין (אחד הגבוהים בעולם) פורטוגל הורידה את אחוז הזרקת הסמים במדינה ב50%.
ברמת המאקרו זה טוב ויפה, אבל בשביל להבין מה באמת קורה בכלא לטוב ולרע, הייתי חייב להיפגש עם מישהו שהיה שם, בצד הלא נכון של הסורג. לצערי, או לשמחתי, הרבה אסירים אני לא מכיר – מה זה אומר על שילובם בחזרה בחברה בישראל? בכל אופן אחד אני דווקא כן מכיר ואפילו לא כל כך מרחוק. יוסף (שם בדוי) ישב בכלא הגירה בארצות הברית, לאחר שהגיע לשם בעקבות קטטה שהשופט פירש כפשע שנאה גזעני שהעמיד בספק את אשרת השהייה שלו.
איך מרגישים בכלא?
"הכלא הוא סביבה עוינת, אתה צריך כל הזמן לשמור על הגב שלך. זה לא שאין בסוהרים ביטחון, כמו שאין להם באמת אפשרות להגיב, עד שהם יגיעו מישהו יכול לפצוע אותך קשה ולפגוע בך. בבית המעצר שממנו עברתי לכלא, סיפרו לי שדקרו שם מישהו עם עצם שחידדו וגמרו לו את החיים. תחשוב, זה 80 אנשים בתוך חדר אחד עם שני שומרים, נקודות המעבר האלו הן רגישות, זה לא אנשים מהשורה הראשונה, על משחק שחמט מתחיל מכות."
איזה אנשים ישבו איתך?
"בכלא אף פעם לא שואלים על מה אתה יושב, זה רק במה מאשימים אותך, אז היו איתי אנשים שהאשימו אותם בסחר בסמים, עבירות של צווארון לבן, רצח, ואפילו מקרי רצח מרובים. מדובר באנשים שישבו כבר בכלא אמריקאי רגיל, לפעמים אפילו 40-50 שנה וכשהם מסיימים את תהליך הכליאה, בגלל שהם לא ילידים אמריקאים משטרת ההגירה יכולה לבוא ולהגיד, סבבה שהחוק טיפל בך, אבל לנו יש חוקים משלנו ובמקום להשתחרר הם מכניסים אותך לכלא הגירה. זה מקום פחות מפחיד לדעתי עם פחות מקרי אלימות כי אתה לא רוצה ליצור עליך שם רע, כל שבועיים שלושה אתה הולך מול שופט."
איזה רושם השאירה עליך התקופה בכלא?
"זה היה סוג של ריהאב – גמילה מכל מיני דברים בחוץ. אחד מהדברים בכלא, זה שיש לך שעה של כיבוי אורות, אין טלפונים, אין טלוויזיה, אתה אפילו לא יכול לקרוא עיתון, אתה פשוט שוכב וחושב. הרבה לחשוב. בגלל זה אתה רואה בכלא הרבה אנשים שמתחברים לאמונה ולדת. זה הרבה זמן לחשוב. לפני זה הייתי בתקופה לא טובה, עישנתי המון גראס ושתיתי המון. זה גרם לי לעצור את רצף החיים הזה, למרות שהייתי יכול להשיג בתוך הכלא גם סמים וגם אלכוהול אני אישית בחרתי שלא, היו שם כמובן אנשים שבחרו שכן. אבל גם מי שכן, בסוף לא משנה מה, אתה עובר איזה ניתוק בכלא שגורם לך לחשוב."
היה הבדל לדעתך בינך לבין שאר האסירים?
"בכלא הגירה תמיד יש את האפשרות לחזור לארץ המוצא שלך, אבל היו שם הרבה אנשים שלא הייתה להם באמת ברירה, כי הם לא היו ממשיכים לחיות במדינות המוצא שלהם, מכל מיני סיבות. אני בסופו של דבר חזרתי למשפחה עוטפת ולישראל שהיא מדינה מתורבתת."
מה דעתך על הכלא כמוסד חברתי?
"אני בעד כלא. כדי לשמור על חברה מתוקנת אתה צריך שתהיה לך מערכת ענישה נגד האנשים שפוגעים בה, צריך שהחיים בכלא לא יהיו חיים נוחים, ומי שהיה שם פעם אחת לא ירצה לחזור לשם. אני במשך שנתיים שלוש עבדתי בבית ספר של צרכים מיוחדים מכל הסוגים, בעיות התנהגות ובעיות קשות במשפחה. קורה שיש ילד שנכנס להתקף טנטרום ופתאום דופק לילד אחר כיסא בראש, יורק ומרביץ. לפעמים מה שעושים הוא לוקחים את הילד הפוגע ומכניסים אותו למקום שהוא לא יוכל לפגוע לא בעצמו ולא באף אחד, זה קצת כמו כלא."
אני מודה ליוסף על השיחה, האספרסו והסודה, ויוצא ממשרד המכירות המפונפן בלב תל אביב שבו התקיים הריאיון. יוסף נשוי פלוס ארבעה מתגורר באחת השכונות הנחשקות בארץ. העובדה שלפני שמונה שנים ישב מאחורי סורג ובריח נשמעת הזויה. לפי מה שיוסף מתאר, במהלך כל תקופת הכליאה מלבד העוינות, הוא לא הרגיש חסר שליטה, להיפך הוא הרגיש שיש לו ברירה. בנוסף בכלא ששהה בו יש תגמול להתנהגות טובה – כל שלושה שבועות נפגשים עם שופט וחנינה היא אופציה על השולחן, במילים אחרות יש לאסירים תקווה.
אז מה למדתי? כלא הוא לא מוסד מובן מאליו, בעצם יש מקומות שבכלל לא משתמשים בו. תקווה, והשתלבות בחברה הם קריטיים לשיקום, וענישה ביד חזקה כלפי סמים ושאר מרעין בישין היא אובר רייטד. ועל מי שיטען "ללא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעוהו" (מסכת אבות, פרק ג' משנה ב') אשאל רק, האומנם?
