"כאתה צעיר ויושב בחדר ומנגן בגיטרה, אתה לא מוטרד מעניין של הצלחה, כי זה פשוט לא יקרה. לא יקרה." -אדי ודר.
סרטו החדש של קמרון קרואו, "פרל ג'אם – 20", הוא אלבום מזכרות חי שמנסה לסכם שני עשורים של יצירה. יצירה יהיה מעט מדי לומר. הוא מתחקה אחרי מיתוס רוקנרול מושלם. פרל ג'אם פשוט מתאימים לו כמו חולצת פלאנל משובצת לשנות התשעים. כמו בכל מיתוס רוקנ'רולי, יש להקת אם, הסולן שבה מת (מסמים, כמובן. כוכבי רוק לא סתם נדרסים או מחליקים באמבטיה), פליטי הלהקה מחפשים מושיע ומוצאים אותו בדמות הפנים של הלהקה, זה שבלעדיו אין פרל ג'אם, ולהיפך.
ואז הם מקליטים, ומצליחים והופכים למפלצת מסחרית שמאיימת לבלוע אותם חיים. וכשהם מתנדנדים על פי התהום שהוא הסיוט של כל מוזיקאי – סיוט אי-הרלוונטיות, הם מתמרדים.
כאן הסיפור של הבחורים עם הפלאנל לוקח נטייה חזקה שמאלה. במקום להסתתר מאחורי יחצ'נים ומערכות משומנות, הם בוחרים ללכת ראש בראש עם חברות הכרטיסים שקורעות למעריצים שלהם את הכיס. הם מפסיקים לשתף פעולה עם התקשורת ועם MTV ומנסים להתרכז במוזיקה שלהם. אבל את הסיפור הזה, שהופך פרל ג'אם ללהקה עם מוסר, קרואו קצת פיספס.
הבחירה של במאי ללכת בדרך לינארית, כזו שמראה את ההתחלה בהתחלה ואת כל מה שקורה הלאה, ובכן, בהמשך, היא בעייתית כשמתעסקים במוזיקה, ובמיוחד ברוק. זו נקודת החולשה של הסרט. קטעי הארכיונים הנדירים משולבים בראיונות עכשוויים של חברי הלהקה המספרים על הדרך שעשו, נראים קצת כמו סרט שעושים לאבא ואמא לארבעים שנות נישואים. קרואו, שחזר אל הלהקה אחרי שתיעד אותם בתחילת דרכם, נופל למקום היחיד שאסור היה לו ליפול אליו – המקום הסנטימנטלי. הרצון לתת למעריצים ואולי גם לעצמו עוד מזכרת אחת, הופכת את "20" למעין פאסט-פורוורד של עשרים שנות להקה. מרצ'נדייז.
זה, כנראה, מה שקורה כשבמאי שחושב בדרך בה קולנוענים עושים סרטים פוגש משהו אמורפי כמו רוח של להקה. מה שאדי ודר מגמגם בראיון ולא ממש מצליח להגיד, זה שלעשות מוזיקת רוק זה מיקס שאי אפשר לפרק לעבר, הווה ועתיד. רגע אחד אתה כותב שירים עם החבר'ה בעליית גג של ההורים ורגע אחר כך אתה מופיע מול 30 אלף מעריצים, עשרים שנה אחרי. אבל שר את אותם השירים מתחילת הדרך.
קרואו מצליח, לרגע אחד בסרט, לתפוס את התובנה הזו. זה קורה בסצנת הסיום, כשתמונות של עשרים שנות להקה נדחסות במהירות לתוך סולו הגיטרה של ALIVE. ולרגע אתה מצליח להבין שהקריירה, החיים, האמנות הם לא יותר ממצמוץ. אתה לא בטוח שהכל באמת קרה, ואולי אתה עדיין בעליית הגג, מנגן וחולם.
